מנוחה מרגישה צער עמוק בלב. תשעת הימים כבר כאן, כל כך מהר, ועדיין לא הרגישה את צער החורבן. אפילו קצת לא. ועל כך היא מצטערת. היא יודעת בשכל, בהבנה, שהימים, ימי בין המצרים, הם ימי צער על מה שהיה ואיננו. על גלות השכינה. על עם ישראל בטומאתו. אבל היא גם מרגישה שהצער שלה לא אמיתי. הקושי שלה, למשל, הוא לא לשמוע שירים שלושה שבועות, או ללבוש בגדים לא מכובסים תשעה ימים.
אבל היא רוצה להרגיש ולהתעורר באמת על ענין החורבן, רוצה לקיים אבלות על המקדש ועל ירושלים. ולכן היא מוצאת עצמה בראש חודש אב מול האבנים העצומות הללו שלא זזה שכינה מהן. ומתפללת ומבקשת להרגיש בצער השכינה. מייחלת להתאבל ולחוש החורבן.
בדרך חזור מתיישבת לידה אישה פשוטה. הטוב נוזל לה מהפנים. האישה מסתכלת לה ישר בעינים ואומרת: "יודעת איך מתאבלים על בית המקדש? זו הבעיה של הדור. של כולנו. אגיד לך מה שהאיש שלי, מנוחתו עדן, היה תמיד אומר:
מי שרוצה להרגיש באמת את צער החורבן – עצה ראויה היא לו:
שיקבל על עצמו לפחות בימים הללו, להקדיש זמן לפני כל תפילה, ואף תוך כדי תפילה, "לכוון לבו לקודש הקודשים".
"את מבינה? הדמיון הוא המעורר. אנו צריכים לחשוב בלבנו כאילו אנחנו עומדות בבית המקדש, שם בעזרת הנשים. זה כתוב במשנה ברורה, זה לא אני אומרת". היא מדגישה לנוכח עיני הפעורות. היא שמעה אותי מדברת עם קוני? לא הגיוני.
הגעתי הביתה נחושה בדעתי לדמיין.
וקולו של האיש שלי התנגן מתוך הספר: "שיחשוב בלבו ורעיונו כאילו הוא עומד במקדש. אשר בירושלים בקודש הקודשים".
"ומה הכוונה?" ישבתי קשובה.
"שאם יש לאדם רצון ושאיפה לזכות לקדושה המושפעת מקודש הקודשים ומדמיין בדמיונו שהוא שם ממש ומתוך התחושה הזו הוא מתפלל לבורא, בוודאי יחוש בליבו את חורבן בית המקדש ואף ירגיש את החיסרון שחסרנו בכך שאין לנו המקדש על מכונו ובגלל החסר הגדול הזה קשה עלינו להגיע להרגשת "אלקים קרובים אליו בכל קראנו".
"מה צריך לעשות, למעשה? איך אדמין שאני בבית המקדש אם מעולם לא הייתי שם?"
ספרים נערמו על השולחן ולמדנו יחד על בית המקדש. על טובה והברכה שהיתה בתקופתו. על החוכמה ועל קרבת האלוקים. על עשרת הניסים ושמחת בית השואבה. על עבודת הכהנים ושירת הלווים. על אחדות ישראל וגדולתו על הגויים.
היינו שם.
השחר עלה.
"ואיפה כל זה היום?! "באו גויים נחלתך טמאו את היכל קדשך"! שועלים מהלכים בחורבות הבית…"
והצער כל כך עמוק הוא. אמיתי וטהור.
הוא בבית הכנסת במנין ותיקין. והיא בקרן זוית.
פתאום הברכות והבקשות, שנקבעו בשמונה שעשרה אודות ירושלים והמקדש והחזרת השכינה למקומה מוצאות את ליבה מוכן לשפוך שיח לפניו יתברך שמן, מתוך כוונה והרגש אמיתי על הצורך הגדול –
ב"ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה"
"כי לישועתך קיוינו כל היום",
ל"והשב את העבודה לדביר ביתך"
ל"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים",
וככה יודעת מנוחה, ןמרגישה עמוק בפנים, שהיא נוטלת חלק בישועת ישראל בבנין המקדש וירושלים והשבת השכינה למקומה ולכבודה, ויהי רצון שנזכה לזה במהרה בימינו אמן.
