האדם האחרון שצעד על הירח, ושכח שם מצלמה

האסטרונאוט האמריקאי לשעבר, יוג'ין (ג'ין) סרנן, שהיה האדם האחרון שהלך על הירח וחזר לכדור הארץ עם המסר "תקווה ושלום לכל האנושות", מת בשבוע האחרון. "גם בגיל 82, ג'ין היה נלהב להמשיך לראות את ההתקדמות האנושית בחקר החלל ועודד את מנהיגי המדינה ואנשים צעירים אחרים לא לתת לו להישאר האיש האחרון שהלך על הירח", מסרה משפחתו בהודעה שפורסמה על ידי סוכנות החלל האמריקאית, נאס"א.

בצעירותו, הצטרף סרנן למערך האווירי של הצי האמריקאי כאיש מילואים, ועם סיום התואר בשנת 1956 התחיל את קורס הטיס. ב-1958 הוסמך לטייס בצי, והטיס מטוסי FJ-4 וסקייהוק. הוא הוצב בטייסת בקליפורניה, ורשם בקריירה יותר מ-5,000 שעות טיסה ויותר מ-200 נחיתות על נושאות מטוסים. בשנת 1963 השלים תואר שני בהנדסת אווירונאוטיקה במסגרת האקדמיה של הצי.

סרנן הגיש מועמדות להצטרף לצוות האסטרונאוטים של נאס"א והתקבל לסוכנות החלל בקבוצת האסטרונאוטים השלישית, שעליה הוכרז באוקטובר 1963. השיבוץ הראשון שלו היה לצוות הגיבוי של משימת ג'מיני 9, משימה שמטרתה העיקרית הייתה בחינה של טכניקות חיבור בין חלליות, כפי שיצטרכו לעשות האסטרונאוטים ברכב הנחיתה הירחי כשישובו ויחברו אל תא הפיקוד במסלול סביב הירח.

בפברואר 1966 נהרגו שני אנשי הצוות המיועדים של ג'מיני 9, אליוט סי וצ'רלס באסט בתאונת מטוס. צוות הגיבוי, סרנן והמפקד תומס סטפורד, הוזנקו לבצע את המשימה שקיבלה כעת את השם 9A. החללית הייתה אמורה להתחבר לחללית לא מאוישת ששוגרה יומיים לפניהם. השיגור הראשון של חללית המטרה נכשל, והמשימה כולה נדחתה בשבועיים.

ב-3 ביוני 1966 שוגרה ג'מיני בהצלחה והתקרבה במהירות לחללית המטרה, אלא שאז התברר שאי אפשר להתחבר אליה, מפני שהכיסוי החזיתי שלה לא השתחרר כראוי. האסטרונאוטים הציעו כמה אפשרויות לשחררו, אך צוותי הבקרה דחו את כולן מחשש שהן מסוכנות מדי. צוות החללית נאלץ להסתפק בכמה תמרוני התקרבות אל המטרה והתרחקות ממנה, בלי עגינה.

גולת הכותרת הנוספת של המשימה הייתה הליכת החלל המתוכננת של סרנן – היציאה השלישית של איש צוות מחללית בחלל, והשנייה של אסטרונאוט אמריקאי. הוא היה אמור לבחון מנוע אישי שיאפשר לו תנועה נוחה בחלל, אך גם המשימה הזו הייתה רצופה תקלות. התברר שהדגם החדש של החליפה חסר כל גמישות, וסרנן בקושי הצליח להניע את זרועותיו ואת רגליו. מרגע שיצא מהחללית, סבלה החליפה מרטט בלתי נשלט שהקשה עוד יותר על ביצוע המשימה.

בצד החיצוני של החללית לא היו ידיות אחיזה או מדפים להניח עליהם רגליים, ולכן כל תנועה לצד החללית, בניסיון להגיע אל הארון החיצוני שבו אוחסן המנוע האישי, דרשה מאמץ גופני אדיר. הדופק של סרנן הספורטאי זינק ליותר מ-180 פעימות בדקה, והרופאים בחדר הבקרה חששו כי יאבד את הכרתו. אם אין די בכך, הזיעה הרבה שהגיר התעבתה על חלונית הקסדה שלו, והוא בקושי היה מסוגל לראות מה קורה בחוץ. בסופו של דבר בוטל הניסוי, וסרנן המותש חזר לחללית אחרי שעתיים ושמונה דקות בחוץ. "זו הייתה הליכת חלל מהגיהינום", כתב לימים בספרו האוטוביוגרפי.

לאחר סיומה של תכנית ג'מיני, התקדמה תכנית אפולו במהירות, למרות תאונה קשה שגבתה את חייהם של שלושה אסטרונאוטים בינואר 1967. נאס"א עדיין התכוונה לעמוד ביעד של הנשיא קנדי: נחיתה מאוישת על הירח עד סוף העשור. אחרי הטיסה המאוישת הראשונה סביב הירח של אפולו 8, והטיסה הראשונה עם רכב הנחיתה הירחי של אפולו 9, הגיע הזמן לחזרה הגנרלית. משימת אפולו 10, שתשלח את רכב הירח עד לגובה של כ-15 ק"מ מפני הירח, אך לא תנחת.

בדרך לפיקוד על חללית משלו:

גם על המשימה הזו פיקד תומס סטפורד, ולצדו סרנן כטייס רכב הנחיתה. טייס תא הפיקוד היה ג'ון יאנג, לימים המפקד של אפולו 16 (וגם של מעבורת החלל הראשונה). הפעם המשימה עברה בלי תקלות מיוחדות. החללית שוגרה ב-18 במאי 1969, וכעבור שלושה ימים נכנסה בהצלחה למסלול סביב הירח. סטפורד וסרנן עברו לרכב הנחיתה, והחלו להנמיך בהדרגה לעבר הירח. הם צילמו מגובה נמוך יחסית את ים השלווה, אתר הנחיתה המיועד של החללית הבאה – אפולו 11, ובגובה 15 ק"מ הפעילו את מנועי העלייה. אחרי כשש שעות חברו בהצלחה ליאנג בתא הפיקוד.

סרנן סיפר לימים כי היו בנאס"א מי שחששו כי הצוות של אפולו 10 ינסה "לגנוב את התהילה", ולבצע נחיתה על פני הירח. אבל לא היה חשש אמיתי כזה: "רכב הנחיתה שלנו היה כבד מדי בשביל המשימה האמיתית", הוא סיפר. בכל מקרה, כמות הדלק ברכב הירח של אפולו 10 הספיקה רק להתרוממות מהגובה שאליו היו אמורים להגיע, ולא אפשרה להם להמריא מפני הירח גם אם היו נוחתים. ב-26 במאי צנחה אפולו 10 בשלום באוקיינוס השקט, וסללה את הדרך לנחיתה ההיסטורית של אדם על הירח, פחות מחודשיים לאחר מכן.

אחרי שתי טיסות חלל, הדבר החשוב ביותר לסרנן היה לקבל פיקוד על חללית משלו. הוא מונה לפקד על צוות הגיבוי של אפולו 14, עם טייס רכב הנחיתה ג'ו אנגל, וטייס תא הפיקוד, רון אוונס. הצוות הזה היה אמור לטוס בהמשך באפולו 17, אלא שבשל קיצוצי תקציב נאלצה נאס"א לבטל את המשימות הרחוקות יותר, בתחילה בוטלה אפולו 20, ובהמשך גם אפולו 19 ואפולו 18. סרנן קיבל הצעה להיות טייס רכב הנחיתה של אפולו 16, מה שהיה מבטיח לו צעידה על פני הירח, אך סירב בתקווה שאכן יזכה לפקד על משימת אפולו 17 שעתידה הוטל כעת בספק.

כתבות מגזין נוספות:

השריפה באיראן: היהודי שבנה את הבניין הגבוה בטהרן ובבורסה הישראלית

הימין הקיצוני בגרמניה נגד זיכרון השואה; "עלול לקום באירופה היטלר חדש"

הקרב על האופניים בדמוקרטיה הגדולה בעולם הגיע לסיומו

בסופו של דבר, התברר שאפולו 17 תהיה משימת הירח האחרונה, אך סרנן לא יזכה לבצע אותה עם הצוות המגובש שלו. הריסון שמיט, דוקטור לגיאולוגיה שעשה את מסלול ההכשרה המפרך של אסטרונאוט ושהיה מיועד לטוס באפולו 18, שובץ כעת כטייס רכב הירח. סרנן ניסה לבטל את ההחלטה למען חברו הטוב אנגל, אך נאמר לו שאם אינו מעוניין לטוס עם שמיט הוא ייאלץ לוותר על המשימה, והוא נסוג.

שבועיים לפני השיגור, מתח סרנן גיד ברגלו במשחק בייסבול. אף על פי שנאלץ להיעזר בקביים לזמן קצר, הוא עשה כל מאמץ להסתיר את כאביו מחשש שהרופאים של נאס"א יקרקעו אותו. המאמץ השתלם, וב-7 בדצמבר 1972 פיקד סרנן על השיגור של אפולו 17 ממרכז החלל בפלורידה, שיגור ראשון – ואחרון – של חללית אפולו בשעות הלילה, לעיני מאות אלפי צופים נלהבים. כעבור ארבעה ימים נכנסו סרנן ושמיט לרכב הנחיתה, צ'לנג'ר, ונפרדו מתא הפיקוד בדרכם לטורוס ליטרו – עמק צר באזור הררי גבוה יחסית. זמן קצר לפני הנחיתה הבחין סרנן כי המחשב מכוון אותם אל אזור סלעי, נטל לידיו את ההיגוי והנחית את רכב הירח בלי פגע.

סרנן בהליכת ירח. צפו:

בשלושה ימים על פני הירח ביצעו האסטרונאוטים שלוש יציאות מהחללית, כל אחת נמשכה יותר משבע שעות. הם הציבו מכשירים לניסויים מדעיים, עשו קידוחים בקרקע ויצאו למסעות על שיפולי ההרים משני צדי העמק – הצפוני והדרומי – במטרה למצוא עדויות שיחשפו את ההיסטוריה הגיאולוגית של הירח. בסך הכול הם אספו כ-100 ק"ג של דגימות סלעים.

סרנן גם קבע שיא במרחק הנהיגה במכונית החשמלית על הירח – כמעט 36 קילומטרים, והוא מחזיק עד היום בשיא המהירות, 18 קמ"ש. בסופו של דבר הוא הציב את הרכב לא הרחק מרכב הנחיתה, כדי שמצלמתו תתעד מהקרקע את המראתם. אחרי שלושה ימים על פני הירח, מתוכם יותר מ-22 שעות פעילות שטח, נכנס שמיט לחללית בפעם האחרונה. את המליצות שחסך בצעדים הראשונים על הירח, שמר לצעדים האחרונים: "אנו עוזבים את הירח ואת טורוס ליטרו כפי שבאנו, ובעזרת ה'עוד נשוב, עם שלום ותקווה לאנושות כולה", אמר סרנן. "כשאני עושה את הצעדים האחרונים על הירח, לפחות לזמן-מה, אני רוצה לציין שהאתגר שאמריקה עמדה בו היום חישל את יעדי האנושות של מחר".

החזרה לכדור הארץ עברה בלי אירועים מיוחדים, וב-19 בדצמבר צנח תא הפיקוד של אפולו 17 באוקיינוס השקט. פחות משעה לאחר מכן, עמדו שלושת האסטרונאוטים על סיפונה של אניית הצי טיקונדרוגה. פרק האנושות על הירח הגיע לקצו. "ידעתי שעברתי שינוי בשלושת הימים האחרונים, ושאני כבר לא שייך לכדור הארץ בלבד", כתב יוג'ין סרנן באוטוביוגרפיה שלו על משימת אפולו 17. "ידעתי שמעתה ועד עולם אני שייך ליקום כולו".

לפני חמש שנים סיפר סרנן כי שכח מצלמה על הירח 40 שנה לפני כן. ככל הנראה היא עדיין מונחת בדיוק במקום שבו השאיר אותה – ועדשתה מכוונת לחלל החיצון כדי לבדוק קרינה סולרית בחלל. סרנן סיפר כי קיווה שאסטרונאוטים שיגיעו לירח במשימות הבאות יחזירו את המצלמה לכדור הארץ – אך קיצוצים שנעשו בתקציב נאס"א בשנים האחרונות לא יאפשרו זאת נכון לעכשיו.

לכל כתבות מגזין JDN לחצו כאן