מה עושה אורתופד שבאמצע ניתוח של אדם שעבר טראומה קשה, עוצר לרגע וחושב שאם רק היה מצליח לשפר משהו בציוד שאתו הוא מנתח, בצורה שהייתה עוזרת לו לבצע את הפעולה טוב יותר – גם המטופל היה מחלים טוב יותר?
רוב הרופאים מתייקים את השאלה הזו בירכתי מוחם, וממשיכים בניתוח, ובזה שאחריו וזה שאחריו. ברמב"ם החליטו לשבור את המעגל המעט מייאש הזה. אם יש לך רעיון טוב לפיתוח או להמציא אביזרים רפואיים מהסוג שרק "אנשים מהשטח" מסוגלים לחשוב עליהם – יש לך ברמב"ם כתובת שיכולה לדחוף אותך את כל הדרך לפטנט וייצור של מכשיר רפואי חדש שאף אחד לא חשב עליו קודם.
זה בדיוק מה שקרה לשני אורתופדים מרמב"ם – יניב קרן וירון ברקוביץ. ד"ר קרן מומחה לטיפול בפציעות אורתופדיות מורכבות בכתפיים, ברכיים, קרסוליים ומפרקים אחרים, וד"ר ברקוביץ הנו מומחה בהחלפות מפרקי הברך והירך. אחת הבעיות שאיתן מתמודדים אורתופדים עוד מאז שהמציאו את המקצוע הרפואי הזה, היא איך לאחות ולחבר בין עצם ובין גיד שנפגעו והתנתקו מהעצם.
הדרך המקובלת היא "עוגן" עשוי ממתכת או מחומרים מרוכבים, שאותו מבריגים לתוך העצם. לאחר שהעוגן נאחז בעצם – מחברים אליו חוטי תפירה, ותופרים את הגיד או הרצועה הפגועים אל העצם. ככה מאחים אותם. הבעיה שבה נתקלו שני האורתופדים מרמב"ם משותפת לאלפי אורתופדים בכל העולם – אותם עוגנים שמוברגים לתוך העצם – תמיד חסר להם משהו – או שהם קצרים מדי או שהם עבים מדי, והברגתם לעצם איננה אוטומטית ומהירה. בנוסף זווית החדרתם המומלצת הנה בזווית ישרה לפני העצם.
השניים המציאו עוגן מסוג חדש. מדובר בגליל דק בעל אורך קבוע, ארוך משמעותית מהמקובל כיום, ושבקצהו עוגן. בגליל ישנם חריצים המאפשרים שבירה בכל אורך רצוי. האביזר עצמו מתלבש על מקדחת מנתחים רגילה, והחדרתו אוטומטית ומהירה. החידוש כאן הוא שהבורג הארוך מאפשר לאורתופד להשתמש בכל אורך שירצה – החריצים מאפשרים "לקטום" את הבורג בכל אורך שהמנתח בוחר ע"י אביזר קטן שמולבש על הגליל.
בתוך חלל הבורג מותקנים מבעוד מועד חוטי התפירה, כמו בעוגן סטנדרטי. האורתופד קודח את הבורג אל העצם, עד הנקודה שהוא בוחר (לא לפי אורך בורג נתון מראש), קוטם אותו בעזרת אביזר החיתוך המיוחד בכל נקודה שהוא בוחר, וחושף את החוטים הפנימיים. אז נותר לו לתפור את הגיד או הרצועה אל הבורג הקטום ובכך להבטיח גם עיגון חזק מאוד וגם פעולה אחת מהירה ורציפה.
הרעיון היפה הזה היה עלול להישאר אי שם במחשבותיהם של האורתופדים שרצים מניתוח לניתוח בבית חולים עמוס במקרי טראומה כמו רמב"ם. אבל פה נכנסה לתמונה תכנית "ניצוץ". את התכנית הגה פרופ' רפי ביאר מנהל רמב"ם לפני מספר שנים, והיא פועלת תחת המטרייה של רמב"ם מד טק – חממת המצוינות לקידום המחקר המעשי ברמב"ם. "ניצוץ" נותנת מלגת דחיפה ראשונית בסך של כמה עשרות אלפי שקלים לאנשי צוות רפואי בעלי רעיון יצירתי חדשני. במקרה הזה – השידוך עבד מצוין.
המלגה של "ניצוץ" סיפקה לאורתופדים קרן וברקוביץ את הדחיפה הראשונית ליצירת אב טיפוס של הרעיון שלהם, והתחלת תהליך רישום הפטנט. אותה דחיפה ראשונית הביאה אותם אל השלב הבא – זכייה במענק מחקר מכובד מאוד של המדען הראשי של משרד הבריאות בסך חצי מיליון שקלים – סכום שיאפשר להביא את הרעיון לשלב סיום רישום פטנט וייצור מוצר שייתכן שעוד כמה שנים ישמש בכל חדר ניתוח של אורתופדים ברחבי העולם. והכל התחיל בניצוץ אחד קטן ברמב"ם.
