בית הדין הרבני הגדול ובית הדין הרבני האזורי נדרשו לדון במשמעות "שטר התנאים" הנהוג להיחתם בין הורי החתן והורי הכלה בטקס סגירת השידוך במגזר החרדי המכונה "ווארט". הדיינים ליבנו את הסוגיה כיצד משתקפים התנאים במקרה של גירושין.
הפרשה החלה עם גירושיהם של בני זוג חרדים והורים לילד משותף לאחר שתי שנות נישואין. מסתבר כי בשטר התנאים שנחתם ב"ווארט" במסיבת האירוסין הותנה כי "אבי החתן ייתן לבנו סך 250 אלף שקלים לצורך קניית הדירה ואבי הכלה ישלים את הסכום לצורך קניית דירה בסך 500 אלף שקלים. אם יחסר כסף לצורך הדירה בני הזוג ייקחו משכנתא להשלמת החסר".
בפועל אכן ערב הנישואין נרכשה דירה בסך 850 אלף שקלים. ההורים עמדו בהתחייבותם ובני הזוג לקחו משכנתא בסך מאה אלף שקלים והדירה נרשמה בטאבו על שם החתן והכלה.
לאחר שהזיווג לא עלה יפה ובני הזוג נפרדו דרשה האישה את חלקה בדירה על פי ההשקעה של אביה – דהיינו שני שליש מערך הנכס, אבל בית הדין הרבני האזורי פסק כי הדירה תחולק בין שני הצדדים שווה ושווה. על כך ערערה האישה לבית הדין הרבני הגדול. לדבריה הסיבה לרישום הדירה שווה בשווה על שם שני הצדדים הייתה רק בשל המשכנתא בסך מאה אלף השקלים שנטלו בני הזוג ועל פי דרישת הבנק. לטענתה מגיעים לה שני שלישים משווי הדירה ולבעלה שליש בלבד.
חברי בית הדין הרבני הגדול הדיינים הרב שמואל גורטלר, הרב יצחק אלמליח והרב אליעזר איגרא נדרשו לנושא. הרבנים גורטלר ואלמליח החליטו ברוב דעות לדחות את הערעור ולחלק את הדירה שווה בשווה כפי שהחליט בית הדין הרבני האזורי.
הדיינים הסתמכו על שורה ארוכה של פוסקים ובהם הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל שפסק כי ברגע שרישום הדירה נעשה על שם הבעל והאישה זוהי מתנה ואין מוציאי מידי מי שהביא פחות כסף לקניית הדירה. הרבנים דחו את הטענה כי הרישום שווה בשווה נבע בשל המשכנתא ואמרו כי ניתן לקבל משכנתא גם אם הדירה אינה רשומה בחלקים שווים. חבר בית הדין הרבני הגדול הרב אליעזר איגרא חלק עליהם וסבר כי סכום הקרן הכספי של האישה נשאר קבוע ושמור לה.
שלושת הדיינים ביססו את דעותיהם השונות על עשרות מקורות הלכתיים ולסיכום ניתנה הלכה כדעת הרוב והערעור נדחה, כלומר האישה שהוריה השקיעו שני שלישים מהדירה תקבל רק מחצית ואילו הבעל שהוריו השקיעו שליש מהדירה יקבל גם הוא מחצית.
