לפי נתונים שפורסמו על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת בחודש מאי 2015, יש בישראל כ-16 אלף תלמידים במסגרת חינוך מיוחד של גני ילדים ועוד כ-63 אלף תלמידים בחינוך המיוחד של בתי ספר. לשם השוואה, באותה שנה היו כ-54 אלף תלמידים בחינוך הרגיל בגני הילדים ועוד 1.5 מיליון בבתי הספר. המספרים דומים בשאר מדינות ה-OECD והם מעידים על מחסור במספר המורים שמתאימים לחינוך המיוחד.
משרד החינוך מכיר בצורך במורים לחינוך מיוחד ולכן מציע להם הטבות מיוחדות. אם למשל בחינוך הרגיל מקבלים גמולים על ריכוז מקצוע ושכבה, בחינוך המיוחד הגמול הנוסף הוא פקטור קבוע שמעלה את השכר הממוצע של המורים. כמו כן, משרד החינוך מעניק מלגות גבוהות לסטודנטים שבוחרים להתמחות בחינוך מיוחד ומאפשר לשלב תעודת חינוך מיוחד עם תעודה לחינוך רגיל.
תעודה, הכשרה והעסקת מורים בחינוך המיוחד
חינוך מיוחד וחינוך רגיל שונים אחד מהשני בשורה ארוכה של פרמטרים. ראשית, יש לזכור שתלמידים בעלי צרכים מיוחדים זקוקים לדרכי הוראה ייחודיות. הם צריכים גם סביבה לימודית בעלת מאפיינים שמתאימים להם ותמיכה רוחבית מצד מערכת וסגל המוסד החינוכי.
ההבדלים בין החינוך המיוחד והרגיל מתחילים בשלבי ההכשרה המוקדמים של המורים לעתיד. ראשית, סטודנטים לחינוך מיוחד בדרך כלל בוחרים התמחות באוכלוסייה מסוימת והתמחות בסוגי ליקוי. ההתמחות אמנם אינה מחייבת כי התעודה ניתנת לכל אוכלוסיות החינוך המיוחד, אבל היא מסייעת להשתלבות בבתי הספר ובמקצוע.
שנית, שנת הלימודים במסגרות לימוד וכיתות של החינוך המיוחד ארוכה יותר משנת הלימודים בחינוך הרגיל והמורים נדרשים לבצע את ההתאמות הנדרשות. מעבר לכך, קיימים הבדלים עקרוניים בין שתי מערכות החינוך.
באופן כללי, הגישה בחינוך רגיל היא קבוצתית או על פי פילוח לגילאים לעומת חינוך מיוחד שבו היא אינדיבידואלית ופרטנית. מוקד העניין המרכזי בחינוך הרגיל הוא התכנים וגופי הידע, אבל בחינוך המיוחד הוא הפרט, הצרכים שלו והקשרים שלו בתא המשפחתי או בחברה. בנוסף, מורה בחינוך הרגיל נדרש להיות מומחה בתחום הדעת בתכנים, בהקניית מיומנויות יסוד אקדמיות ובניהול כיתה. מנגד, מורה בחינוך מיוחד מתמחה בהקניית מיומנויות חשיבה כלליות ובהוראה מתקנת.
כך מלמדים חינוך מיוחד
אין להקל ראש בהבדלים בין הוראה בחינוך המיוחד לבין החינוך הרגיל. אם בוחנים לעומק את מבנה מערכת החינוך בארץ ובעולם, מגלים המון פערים בין שתי מערכות החינוך האלה. כך לדוגמא בחינוך הרגיל מתאפיינת תכנית הלימודים בהתייחסות לקשת רחבה של תחומי ידע, בעוד בחינוך המיוחד מדובר בגרסה מצומצמת יותר. בחינוך המיוחד שמים דגש על תרפיה, התאמות בתכנים ודרכי הערכה אלטרנטיביות. יתרה על כך, תפיסת הלמידה בחינוך הרגיל גורסת שיש לחולל שינוי בהבנה ובחשיבה אצל התלמיד, אך בחינוך המיוחד מתמקדים בצבירת קטעי ידע ובשינוי בהתנהגות.
במילים אחרות, בחינוך הרגיל מנסחים תכנית לימודים שהמהות שלה היא הבנה, הקניית מיומנויות חשיבה ויכולת לפתרון בעיות. למורים בחינוך המיוחד אין את הפריבילגיה הזו, כי הם נדרשים לפתח תכנית לימודים שמהותה היא הוראה מתקנת.
בנוסף, בחינוך המיוחד לומדים תלמידים שנעים על ספקטרום רחב של סוגי נכויות. מטרת מערכת החינוך היא אפוא להקצות עבורם מורים שמסוגלים להקנות להם מיומנויות יסוד לתפקוד עצמאי ובו בעת לשים לב לצרכים הסובייקטיביים שלהם.
