שימו נא לב! רש“י בפסוק זה – פסוק א‘, מעלה את התמיהה על הסיבה בעטייה קורח מחליט לחלוק על משה וללחום בו מלחמת-חרמה, ואת זה רש“י מניח ב“קנאה“ שקיננה בו בקורח. והנה, לא יאוחר מכאן, גם בפסוק ז‘ מציב רש“י תמיהה זהה ממש, בסגנון התבטאות שונה: ”קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?“, ועל כך משיב: ”ראה שיצא ממנו דוד, אמר: אין ראוי שאדום“. כפילות הדברים מעיקה על הלב וטעונה פשר. אין ספק, תמיהה עזה היא זו!
בואו וניוותר ב“מתח“ צורב, אולם לעניות דעתנו, ישנה דרך שונה ליישוב התמיהה הלוגית של ”קורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?“, שאכן, היא היא התשובה הקולעת. הנה, צפו בקביעת חז“ל המופלאה: ”כל המתייהר, חכמתו מסתלקת ממנו“ (תלמוד פסחים סו:) הוי אומר: האגו המנופח גורם לאדם לשחות בו עמוקות ולשכוח את השכל הקר, הצלול והחד. קורח, אכן ”פיקח היה“, בעברו, אולם משנכנס למבול היהירות השוצף והמסנוור, איבד שם את חכמתו והפך בעיצומו לטיפש! כעת, קורח הפך את אדרתו והיה ל“שוטה המדבר“, חכמתו סרה ממנו.
אם נרצה להפיק לקח מרעיון חזל“י כביר ומאלף זה, נוכל לפרשו בפשטנות על חיינו השוטפים. תולים אנו עיניים בפוליטיקאים מגודלי בלורית וחרושי-קמטים, כאילו רצינות תהומית נסוכה על פניהם. כל אינטריגה שהם יזממו, תקבל תילי-תילים של פרשנות מפותלת ומפולפלת. מעולם, אבל מעולם, לא חשבנו, שאולי ההר הוא רק עכבר.
אולי בכלל הפעולה הזו שלהם היא שגיאת רהב וראווה.
שמא ואולי אנחנו שוקדים על המוח שמאחורי הפעולה, הרבה יותר מאשר המוח עצמו שקד עליה!
למשובים: גליון "פרש{יי}ת השבוע". [email protected]
