אמא אחת הזמינה את בתה לגור אצלה למשך חדשיים אחרי הלידה. הבת הסבירה לאמא שהיא מסתדרת מצויין ואין הכרח שהיא תעבור אליה. אך אמא לא אוותה לשמוע. מה זאת אומרת מסתדרת? ואיך תטפלי גם בתינוק וגם בילדים? איך תכיני ארוחות? מתי תספיקי לנוח? הטיעונים הגיוניים.
הבת ובעלה (של הבת) לא יכלו לעמוד מול הנחישות של אמא ונשארו על טפיהם אצל ההורים. לאורך כל התקופה הם קיבלו שרות כיד המלך. אמא מאד השתדלה, אך היו מספר מכשולים. הבעל לא אהב כל כך את האוכל של השוויגר. הוא לא עשה מזה עניין ולפעמים הוא הודיע שהוא לא מגיע לצהריים כשהוא פשוט הלך בידיעת אשתו לאכול באיזו מסעדה. או שהאחים הצעירים של אמא היו נכנסים לחדר, שהיה במקור שלהם, ללא שאילת רשות וללא הודעה מראש. פותחים את הדלת ונכנסים לראות את התינוק. כך סתם.
הבת גם לא שבעה נחת מהשאלות החוזרות של אמא שלה "נו, איך ישנת בלילה?" היו עוד מקרים שבהם הפרטיות של הזוג לא נשמרה כל כך, כמו אורחים שהורשו להיכנס אליהם כשהם לא היו ערוכים לכך, או אחות של היולדת שבאה לעזור לה ונשארה שעות לפטפט… כשנגמר הזמן, וכשהם הגיעו הביתה, אמרה הבת "איזה כף שיש לנו בית. מה הייתי עושה אם לא היה?" ושניהם הרגישו הקלה גדולה.
לא שהם לא העריכו את ההשקעה בהם. כשהם יצאו הם קנו להורים מתנה יקרה שאמא הרגישה מוחמאת ממנה ואמרה "חבל על הכסף שהוצאתם" והודו מקרב לב. הבת בהמשך אמרה לבעלה, "אני, לא אעשה כך לילדיי, מקסימום אני אשאל אם הם מעוניינים" והבעל ענה "מאין את יודעת? אולי תחזרי על אותן שגיאות?" ואז היא "אולי אעשה שגיאות אחרות, אך לכפות על ילד להתארח? לא ".
ואמא, היא הראתה לכולם את המתנה היפה שהיא קיבלה מהבת ואמרה בשמחה: תארו לכם שאני מארחת את בנותיי חדשיים שלמים אחרי לידה!
היא באמת אמא נפלאה שמשקיעה בלי סוף בילדים. ולהחזיק יולדת חדשיים זה דבר ראוי לציון. מה היינו עושים בלי האמהות הפולניות שלנו? מי היה משקיע בנו את הנשמה? מאין היינו אנחנו משקיעים בילדינו אם לא היתה לנו המחשה חיה כזו? נכון, הכל נכון. ובכל זאת נשאלת השאלה: הרי יש כאן שני צדדים. צד אחד מאד שמח לתת, ומגיעות לו כל המחמאות שבעולם. צד שני לא כל כך שמח לקבל. הוא מסתדר לבד ונהנה מהעצמאות שלו. האם יש מקום לשקול זאת בצורה יותר עניינית?
תארו לכם שאמא והבת היו משוחחות על זה והיו מגיעות לאיזו שהיא פשרה. דוגמה: האם אפשר היה להסתפק בשבועיים במקום חדשיים? או לתת רק לבת ולתינוק מעין בית החלמה לשבוע ושהבעל והילדים ישתדלו להסתדר בזמן הזה לבד (או שילכו לשוויגר השניה)? או אולי לשלם בשביל הבת עבור בית החלמה רישמי? או אפילו שהבת תחזור הביתה ושאמא תשלח לה ארוחות? וכו' וכו', יש אינסוף אפשרויות לעזרה.
אם נשאל את אמא לדעתה על כל העניין, מה אתם חושבים שהיא תגיד? האם נוכל להסיק מכך שליצירת קשר יש תמיד שני צדדים? ושחשוב תמיד לשמוע את שניהם? מה דעתכם?
הכותבת היא הניה גולדברג פסיכותרפיסטית משפחה וילדים בנות הורים זוגות אישי קבוצתי והרצאות 026424049 [email protected]
אשמח באמת שתכתבי על- איך להגיב מול לחץ של הורים, שלא תמיד רואים את הצד השני, איך יוצרים קשר שהוא טוב ובריא לשני הצדדים.