צום עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי הצום לזכר חורבן ירושלים. ביום זה החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים והסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון.
יום זה מצוין גם בישראל כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע.
זמני כניסת ויציאת צום עשרה בטבת ה'תשע"ח:
הלכות הצום:
הלכות הצום כמו שבעה עשר בתמוז וצום גדליה, הצומות האחרים על תקופת החורבן, גם בתענית עשרה בטבת אסורים רק אכילה ושתייה, בניגוד לתשעה באב שבו קיימים איסורים נוספים. צום עשרה בטבת נמשך מעלות השחר ועד הערב, אך מכיוון שהוא חל בחורף בחצי הצפוני של כדור הארץ הוא קצר יחסית.
על פי האבודרהם (שמתבסס על תשובות הגאונים), אם עשרה בטבת חל בשבת הוא דוחה אותה ויש לצום בשבת, זאת בניגוד לכל שאר הצומות מדרבנן. מקורו הוא הפסוק ביחזקאל שם נכתב "בעצם היום הזה".
על פי הלוח העברי הנוהג כיום, עשרה בטבת לא יכול לחול בימים שני ושבת, ולכן דינו של האבודרהם אינו נוהג למעשה.
עם זאת, כאשר חל עשרה בטבת בערב שבת (יום שישי) מתענים באותו יום, למרות שבאופן כללי אסור להיכנס לתוך השבת בצום. עשרה בטבת חל בשנים חסרות יום לפני היום בו חל ראש השנה, בשנים כסדרן ביום בו חל ראש השנה, ובשנים שלמות ביום שאחרי ראש השנה. על כן, עשרה בטבת חל ביום שישי בשנים מסוג השג, השא, זחא וזחג, המהווים יחד קצת מעל 19% מהשנים.
בניגוד לצומות של יחיד, צום עשרה בטבת דוחה גם את השמחה של שבעת ימי המשתה של החתן, על-פי הכתוב: "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז, ה-ו) (ריטב"א סוף מסכת תענית).
דיני תענית עשרה בטבת הם כמו שאר הצומות הקלים על ירושלים: צום גדליה ושבעה עשר בתמוז. בתפילת שחרית של עשרה בטבת אומרים סליחות (האשכנזים מוסיפים גם "אבינו מלכנו"), וקוראים בתורה (בפרשת כי תשא) "ויחל משה". במנחה קוראים בתורה ולמנהג האשכנזים קוראים הפטרת דרשו. הספרדים אינם קוראים הפטרה, למעט חלק קטן מיהודי צפון אפריקה.
