ואולי זה הסיפור הטוב ביותר שסופר ויסופר. היה זה בעת שהעורק הראשי דימם. בכל אבחנה רפואית, מדובר במצב סופני. לא קל היה מצבם של בני המשפחה והמקורבים — להיות סמוך ונראה לראש כל בני ישראל, לקדוש עליון, שחייו תלוים מנגד, ששעון חייו הולך ומתמעט בקצב של זילוף מנקב עורק החיים.
בחלל החדר ריחפה ההצעה, הצלת החיים בדמות הרופא שהוזעק ממדינת הים, מומחה בקנה מידה עולמי, שלעת כזאת יכולה מומחיותו להעמיד חמה לישראל. דא עקא, ניתוח כירורגי בגיל כזה, יש בו סכנת חיים, ניצבת כאן שאלה של ספק קירוב המוות מול מוות ודאי.
שאלה חמורה, שבמקרים אחרים הייתה מוצעת בפני שולחן מלכים, בפני השופט אשר יהיה בימים ההם, בימינו. עתה כשהשאלה היא לגופו של השופט, היא מוטלת לפתחיהם, הם. כמה רפי אונים וכוח מול שאלה כה כבדת משקל, כבדה מנשוא. סכרים של פחד וחשש של כאב ומועקה, סוכרים את פתחי הלב ומוצא פיהם. שאלה שאף לא אחד רוצה לשאול, ששום בריה לא תיאות לנסח למילים.
אך חזקה עליהם הוראת זקני הדור, שעליהם לפרוש את המציאות, לנסח אותה במילים. הוא ניגש, המקורב בדחילו ורחימו, מבטא מילים באותיות שאינו יודע לצרפן, הוא בוחר להשתמש בשפה היחידה בה מדבר עם מורו ורבו, "חֿ יֿ י שֿ עֿה" הוא לוחש, האותיות יוצאות להן מתוך הגמרא, חומקות מתוך השלחן ערוך, ומנצנצות באלפי אורות כבים ומאירות מתוך ספרי הפוסקים לדורותיהם, "חֿיֿי שֿעֿה"… אותו מושג הלכתי צרוף, לפות הפעם בכאב צורב שהלב ממאן להכיל.
לבו של המקורב שמבטא זאת במילים, לבו בל עמו. הוא חש שהוא מרוקן מילים מתוך לב חלול, אם היה בו דם הוא קפא בעורקיו, ואם היו בו פעימות, הן נטלו לעצמן פסק זמן.
ידוע ידע שלמורו ורבו יש דעה מגובשת בנושא "חיי שעה" בפולמוס שהצהיב בספרים, אם י"ב שעות או פחות או יותר. אך עבורו עבור השואל, הזמן עצר מלכת, הוא לא מסוגל להאמין שלמושג הזה יש עכשיו משמעות כל כך מכאיבה, כל כך בלתי ניתנת להיאמן.
שקט שרר בחדר, מצחו של מרן התכווץ קלות. הוא הביט לנקודה מסוימת ממול, עוד מבט דומה מני רבים, שהתלמיד מכיר זה שנים רבות.
לפתע, הסיט הרב את ידו, עיני המקורב מלוות את תנועות רבו כמהופנט, הוא רואה כיצד הרב מביט בשעון של היד.
השעה עשר בערב. השעון נע ונד בקצב אחיד, על מיליארדי ידיים בעולם גדוש אנשים, בשעוני קיר אילמים שעיני הבריות תוקעות בהם מבט. שעון של "חיי שעה".
הרב נעץ מבט במחוגי השעון, הרים את ראשו, העיניים שמנגד זזות בקצב אחיד. לא, הוא לא מסוגל לנחש את תגובתו של מורו ורבו, עורקי המחשבה שלו לא פעלו, הדבר היחיד שזז היו האישונים שעקבו אחר תנועות הרב.
לפתע קם הרב ממקומו. בעודו פונה אל מקורבו, הפטיר אל חלל החדר: תעירו אותי בשתיים …
באותו רגע היה המקורב, עוד פריט חסר תנועה בחדר, כמו השולחן התמים שערימת הספרים מוטלת בקצהו, כמו הארון העתיק הקבוע בפינת החדר. האהיל שמפיץ אור חמים, הדגיש את מראהו החיוור, עומד ועוקב אחר תנועת מורו ורבו, הפוסע מעדנות אל המיטה.
המחוג בשעון ממשיך לרדוף אחר עוד שעה מ"חיי שעה" של העולם, של הבריות. לשעון הזה של הבריות יש קצבה, יש את הנקודה בו המחוג יותיר את האדם מאחור, בו האדם יעצור, והמחוג ימשיך לנוע, וגלגליו יוסיפו לתקתק. בשעון הזה, לילה של "חיי שעה" — הוא לילה שהוא לא יום ולא לילה, הוא נטול שינה, לילה טרוף חושים, לילה נטול משמורות, לילה שרק סמי הרגעה וטשטוש חושים יוכלו לו.
הוא יצא מהחדר גורר את רגליו, מתרחק מהמיטה שהרב כבר ישן בה, בלילה שיש בו אשמורת ראשונה של שינה שניתן להירדם בה, גם אם יודעים שלא בטוח שתהא אשמורת שלישית, ויש בו אשמורת שניה, שמקיצים בה בקביעות ללימוד הקבוע, הקבוע!
שעון, שמחוגיו אינם מד סטטי של שעות אבודות, אלא ציר זמן קבוע זה מאה שנה, שבילה שעונים רבים, את ה"ארבישער זייגער" ואת מחליפו הגריגוריאני, שעון של "חיי עולם" שנטע נותן התורה בתוכנו.
תעירו אותי בשתיים…
שוב לא תאמר הבקשה, שוב לא תקיץ אשמורת שניה על בית אבן בירושלים, ובחלון פעור לא יתנועע צל על קיר ישן, והאור לא ידלק באישון של ליל.
כי נותרנו אנו, אנו, עם "חיי שעה"…
יתומים מ"חיי עולם" שהיה נטוע בתוכנו..
לא ברור לי מה רצה הכותב, מה היה הסיפור ומה משמעותו?