חילונים יקרים: רצינו להתקרב אליכם, חבל שסטרתם לנו

בימים קשים אלו, של הסתה אנטי-חרדית פרועה, התייחסנו באתר להתנכלות התקשורתית של משטרת ישראל, ללגיטימציה שהעניקה להסתה הציבורית המתמשכת נגד החרדים כולם.

ההסתה הזו היא פרי יצירה של השנאה העמוקה שרוחש עם-הארץ לתלמיד חכם. חז"ל מספרים לנו על רבי עקיבא, לפני שחזר בתשובה, שהיה מתבטא ואומר: "מי יתנני תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". כמו אז, גם היום, אנו אומרים לחילונים המעוררים פרובוקציות במרחב החרדי: "בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו".

השנאה התהומית שלהם נובעת, כך אומרים, מקנאה. הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך שליט"א גילה דעתו בתחילת השבוע, כי ככל שנבקש להתקרב אליהם יותר, כך שנאתם תגבר שבעתיים.

אם פעם חשבנו כי עלינו למצוא את שביל הזהב, להכיר את האחר ולפתוח בהידברות עם החילונים כדי לאחד את העם, היום אנחנו מבינים מדוע הוזהרנו שלא להתקרב אליהם.

רצינו להיות שכנים טובים

רצינו שיהיה כאן דו-שיח חברתי חדש. שתהיה הידברות. ביקשנו להיות שכנים טובים יותר. שמענו את טענות החילונים על חוסר תרומתנו לחברה בישראל (סטטיסטית, העובדה שגויה לחלוטין, תבדקו את עניין העמותות החברתיות לדוגמה), על זה שאנחנו חיים על חשבונם ועוד טענות שונות ומשונות שאין בינן למציאות דבר.

כל בר דעת יודע, שטרם נמצא החילוני שיתיימר ללמד אותנו פרק או שניים בהלכות חינוך (החינוך שלהם כשל טוטאלית), בהתנהגות עם האישה (להלן: משפט מצונזר), בכיבוד הורים ומורים (אין כאן מקום להאריך), ועוד.

ולמרות זאת, אמרנו "די להסתה", "אולי אנחנו צריכים להשתנות מעט", "אם זה לא נוגד את ההלכה, בואו נהיה שכנים טובים יותר". והתחלנו לעשות. להתגייס, ללמוד מקצועות, לעבוד, לשרת את הציבור, להתנדב יותר וכו'. ביקשנו לתת, ולא על מנת לקבל פרס. רצינו לוותר. לגרום לאחדות.

ניסינו, אבל זה לא הצליח

ככל שהתקרבנו, ככל שביקשנו להידמות להם ולמעשיהם, אחרי שמאות ואלפים התגייסו לצבא ולשירות האזרחי, אחרי שאלפים עזבו את ספסלי הישיבה והחלו בלימודי מקצוע, אחרי שמאות תפסו מקומות אסטרטגיים בעשייה הישראלית. אחרי שעזבנו את 'הכולל' והפכנו מ'אברך חרדי' לחייל או מתנדב או עובד במשרה כזו או אחרת, ותרמנו, והתחברנו ל'ישראלי היפה' – הבועה התנפצה לנו בפנים.

וטוב שזה קרה עכשיו

לא למדנו מטעויות של אחרים. חשבנו שאנחנו יותר חכמים. צא ולמד מה היה סופו של המגזר הדתי לאומי, אחרי שתרם את כל לבבו, נפשו ומאודו למען מדינת הציונים.

מה לא עשה, בעצם, המגזר הדתי לאומי? סיכן חייו, תרם את כספו ושם את נפשו בכפו – למען אידיאל אחד: עם ישראל בארץ ישראל. ומה המדינה הציונית החזירה לו? גירוש גוש קטיף (התברר כטעות פטאלית), פינוי מאחזים, גינוי תקשורתי, דחייה בשתי ידיים ובית משפט עליון אחד שמתנגח ביקר להם מכל.

לפני שמגמת השינוי באורחות חייו של המגזר החרדי החלו להשתנות, לא חשבנו שזה יכול לקרות גם לנו. תהליך היציאה מהכוללים היה איטי, וטוב שכך. עכשיו כולנו מתחרטים.

חילונים, תקשורתנים ופוליטיקאים רדודים – נמאסתם עלינו. לכו, תמשיכו להתגייס לצבא ותרדו לנו מהגב. אנחנו לא רוצים לתרום כדי לקבל מחר סטירה.

על לחי אחת כבר סטרתם. לא נגיש לכם את הלחי השניה.