העומד מן הצד ומתבונן במה שקורה במגרש 'הגדולים' המתגוששים בתקופת טרום בחירות, מתמלא רגשי גועל וסלידה עד הקאה. זה נראה בערך כדלהלן: הלה אמר כך וכך ורעהו השיב לו מנה אחת אפיים. פלוני התכוון שיהיה כך, ואלמוני דווקא היה סבור שפלוני תכנן אחרת. חילופי השמצות הדדיים, וקרבות בוץ שאת תחילתם רואים אך את סופם לא…
לפחות אנו הבה ננצל קרקס דוחה זה כבית ספר לפוליטיקה. ולא. חלילה! לא שנלמד פוליטיקה, אלא ההפך. נלמד מהם מה אסור לעשות וכיצד אין להתנהג בחיי היום יום שלנו, עם האנשים הקרובים לנו, בני משפחה, קרובים וידידים, חברים ומכרים.
ניטול לדוגמה את הנקמה. מי לא טעם פעם את טעמה הענוג והמתוק של נקמה מוצלחת 'באבי אביו' של האובייקט? אולי לא נעים להתבטא כך. אבל זו מציאות. כי כך ברא אותנו בורא העולם יחד עם טבע מולד האוהב לנקום במי שפגע בנו.
ובינינו, האם זה לא לגיטימי? זה שלא הסכים לחתום לי ערבות ברגע של מצוקה אמור לקבל ממני את אותה בקשה בדיוק, כאשר הגלגל המסתובב של העולם נהפך ובא עליו ואף הוא נזקק לטובתו של בעל הגמ"ח השכונתי?
או, נניח וקרה הבלתי יאומן, הצלחנו להתגבר על האינסטינקט הרגשי ולעמוד בניסיון הקשה של מצוות "לא תקום", האם לא היה ראוי ללמד אותו לפחות אחת ולתמיד לקח בהזדמנות זו, ולהזכיר לו: "אה!… כיצד ההרגשה להתחנן על ערבות?… נו, לפחות אתה נתקלת בערב נוח כמוני, אבל אני… הוי איזה סבל עבר עלי כאשר התחננתי אליך עצמך וביקשתי ממך את אותה ערבות…"
הופס! אם אכן דקלמנו טקסט כזה או אחר בנוסח דומה, אזי נכשלנו בעבירה חמורה נוספת. נכשלנו ב"לא תיטור".
טוב, נלמד זכות על כלל ישראל ונשתדל לחשוב שכולנו יהודים טובים הנזהרים בקלה כבחמורה, וכמובן לא עוברים על עבירות מדאורייתא, לפחות לא בזדון.
מה כן? חורקים שיניים בכעס מוסתר. וחושקים שפתיים בזעם עצור. מתאפקים ולא אומרים מילה מיותרת, תוך כדי שרבוט החתימה המיוחלת על שטר ההלוואה…
*
חושך מוחלט. מחנק. אין אוויר ואין אור. הבור ריק אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו. יוסף האומלל שהוטח לפתע לקרקעית גיא הצלמוות תולה עיניים מצועפות בדמעות לכיוון קרן האור הזעירה המנצנצת מפתח הבור, זועק בשארית כוחותיו, מצפה ומייחל עד בוש שמישהו מאחיו יתחרט על מעשיו ויבוא להצילו מן הבור.
כעבור שנים רבות, בהתוודע יוסף אל אחיו, כמשנה למלך מצרים, פורץ בבכי גדול הנשמע למרחקים, ובקושי רב מצליח להוציא את המילים מפיו: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה.."!
כותב בעל האור החיים הקדוש: "אני יוסף אחיכם – מתנהג עמכם במידת האחווה, וכאילו לא היה הדבר ההוא. גם סמך לומר 'אחיכם אשר מכרתם' לומר: שאפילו בזמן המכר לא כהתה עין האחווה ממני…"
היאומן כי יסופר? אין כאן נקמה ואין כאן נטירה. נכון, שכן זה אסור. מה עוד? "אפילו בזמן המכר לא כהתה עין האחווה". גם רגעי הייאוש והתסכול שהיו מנת חלקו של יוסף בעת המכירה לא הצליחו להכהות אצלו את עין האחווה והאהבה לאחיו בשרו.
העידו צדיקים, שבעל האור החיים הקדוש הגיע גם כן לדרגה גבוהה כזו בעבודת המידות. שאם לא כן לא היה עולה בדעתו פירוש כה עילאי ונשגב בפסוק זה.
נאחל לכולנו שנזכה להתעלות מעל עולם האגו והפוליטיקה הקטנה/גדולה שמסביב, להעפיל ולשנן לעצמנו את דרכי המידות והמוסר שנצטווינו ללכת בהם בכל ימינו. שבת שלום.
