מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל נהג לומר קדיש על קרובי משפחתו שנפטרו ולא הותירו אחריהם קרובים לאמירת קדיש.
קרא עוד:
[postim]
מלבד זאת, נהג מידי שנה ביום כ"ד בניסן לומר קדיש לעילוי נשמת אשה בשם שאשא מינדל בת ר' חיים יהודה.
אשה זו לא היתה בת משפחתו, ולגאון זי"ע לא צמחה כל טובת הנאה מאמירת הקדיש עליה. שאשא מינדל היתה נכדת הגה"ק המפורסם רבי שלמה קלוגר זי"ע, אשר התייתמה מאביה (לו היתה בת יחידה) וגדלה על ברכי סבה הגר"ש קלוגר, וזו הלכה לעולמה שנים רבות טרם זרח אורו של הגרש"ז אויערבאך בזה העולם.
בימי חייה הקצרים, סבלה רבות, ונפטרה מבלי להותיר אחריה זרע, סבה הגדול הדפיס בין מאות ספריו גם את ספרו "נדרי זירוזין" על מסכת נדרים לזכרה ולעילוי נשמתה, ובהקדמה לספר זה הוא מעלה את תולדות חייה הקצרים של נכדתו תוך שהוא פונה אל הקורא בתחינה "מאת כל אשר ילמד מחיבורי להזכיר נשמתה בעת פטירתה", הוא יום כ"ד בניסן. "מי שאין זה העדר כבוד לו יאמר בעצמו קדיש עבורה… ומי שיהיה לו העדר כבודו לפי דעתו – יתן איזה פרוטה לעני כשר לומר עבורה קדיש, וזה הוי חסד של אמת אשר יעשו עם המת ועמדי, ושכרם כפול מן השמים".
כאחד מההוגים בתורת הגר"ש קלוגר, מילא הגרש"ז אויערבאך את בקשתו, על אף השנים הרבות שחלפו מיום פטירתה.
