מאמר אקטואלי: בימים ההם בזמן הזה

ישראל שנת ג' תקצ"ז

יוון שולטת בארץ ישראל שלטון אבסולוטי ועריץ. מלכות יוון – נקודת האור העולמית, מעוז התרבות ומרכז הספרות, מנחילי דת הסובלנות וגדולי הלוחמים בקיצוניות יצאו למאבק פנאטי בנוטרי גחלת היהדות.

אותם משכילים נשואי פנים שספרות יפה לא משה מפיהם, שתרבות בילוי ופנאי היו נר לרגליהם, לא יכלו להתאפק מול קומץ שומרי שבת.

הסבלנות ושיקול הדעת הוסטו הצידה וכל האמצעים היו כשרים בכדי לשרש את היהדות לחלוטין. להלן תיאור מהמדרש (רבה, אמור) על השיטות העדינות בהן נהגו אבירי המחשבה באלו שלא הלכו בתלם, אותו הם סימנו: "מה לך יוצא ליסקל – על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף – על ששמרתי את השבת. מה לך יוצא ליהרג – על שאכלתי מצה. מה לך לוקה בפרגול – על שעשיתי סוכה, על שנטלתי לולב, על שהנחתי תפילין, על שהטלתי תכלת, על שעשיתי רצון אבא שבשמים". אצילי האנושות הפכו לחיות אדם.

והאלימות נצחה. רוב העם, אם בכאב ואם בהשלמה חדל לשמור מצוות. מעטים ירדו למחתרת – מלחמת שמד במיטבה.

קומץ יהודים החליטו לא לוותר. ומתתיהו ובניו יצאו לקרב חסר סיכוי, וניצחו. גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים. ובשנת ג' תרכ"ב חזרה מנורת המקדש להאיר.

"המנורה מאירה עד היום", זועק סניגורן של ישראל הקדושת לוי זיע"א (חמש קדושות לחנוכה, קדושה ראשונה). "אלו החסדים והארות שהיו אז בימי מתתיהו בן יוחנן כ"ג נתגלה עד עכשיו בזמן הזה". אם לא כן, הוא מסביר, מדוע לא חוגגים את מפלת סנחריב, מלחמת סיסרא ועוד?! משום שנס חנוכה הותיר רושם לא רק באותו הדור. אלא עד היום בכל שנה – ההארות מתגלות מחדש.

ללמדך שקומץ יהודים שמסרו נפשם על עקרון דתי נגד כל הסיכויים, הנחילו חג מאיר לכולנו גם אלפיים ומאתיים שנה אחר כך. כולנו בניהם! לולא מלחמתם העיקשת, לא היה בעולם כיום צורת יהודי.

ישראל שנת ה' תשע"ב

כלי התקשורת בליבוי מאסיבי של מלחמת אחים. אין איראן, ואין עזה, צדק חברתי אאוט, רק הדתיים הם האיום האסטרטגי. אחינו התועים, שרק מחפשים סיבה לשנוא, עטים על כל הזדמנות שנקרית בדרכם. צופרי שבת והדרת נשים, דיחוי מגיוס וקצבאות ילדים.

הציבור הישראלי התרבותי והנאור, זה שמחפיץ נשים על כל שעל, נלחם על צניעות והפרדה במלחמת אריות. והכול כשר כדי לנצח. אותם שמקבלים מיליארדים בשנה לתיאטרון, שואגים בטירוף עם קצף בפיותיהם על כל מליון ש"ח לישיבות קדושות.

חוסר הקיצוניות, נועם ההליכות, ורוחב האופקים שמלווים את המגזר הכללי כבר למעלה מ-60 שנה בכל צומת אפשרית, נהפכו למלחמת קודש ג'יהאדיסטית חשוכה. הלוואי ולעובדים זרים דמינו. מה קרה לה לתרבות? מה היה לה להשכלה? איך נהפכו בניה לסיקריקים חילוניים-  חולניים?!.

שועלים קטנים מחבלים בכרמים: 'רוב הציבור מתנגד לכפיה'; 'חרדים נגד הדרת נשים'; 'צריך לשלב תורה וצבא'; ועוד פנינים כאלו ואחרים שנשמעים מדתיי המחמד, שעטים לרקוד 'מה יפית' על גב הציבור הרחב.

'אין צורך לשאול בכל דבר רבנים'; 'בסוף עוד נהיה סיקריקים'; 'לא כתוב בתורה שאסור לשחות ביחד'; ושר ההיסטוריה מגחך. בסרט הזה הוא כבר היה.

שלא נטעה לרגע. מצבם של נשותינו, מעניין את "הנאורים" בדיוק באותה רמה שמעניין אותם תוצאות בחינות הבגרות בקופנהגן. הם מקווים ששורה של ניצחונות קטנים תוביל לניצחון סופי. מלחמת התרבות הזו, מתחילה בכבוד האשה, היא תמשיך בכבוד שמיים, ותסתיים כאשר תיהפך הארץ לשפה אחת ופרצוף אחד.

הערב, כשנעמוד כולנו איש איש בביתו, כשנעלה את להבת שלהבת הקטנה, המרצדת, וליבנו יאיר עם החנוכיה באור רוחני מקדושת היום, שנרקוד עם ילדינו במעגל תחינה אחד "דחה אדמון… הקם לנו רועה שבעה", נזכור את הימים ההם שחוזרים אלינו בזמן הזה.

אז השלמנו עם המצב, הרכנו את ראשינו בפני המציאות. רק הקריאה 'מי לה' אלי' היא זו שהצילה את גורלנו הנצחי מכיליון. לנצח לא נזלזל בה. פעם אחת הספיקה לנו.

ומול הבזיך המאיר, הכה קטן מחד, ועם זאת כה נצחי מאידך, נאמר בקול פנימי צלול וחד: אבותינו מסרו את נפשם על שמך, ואנו לא נקריב למענך כמה הנאות הגוף?

חנוכה שמח ומאיר.

(פורסם במקור באתר פאשקעוויל)