המעט מכם הצרות והרדיפות מחוץ, המעט מכם הסכנה הנשקפת לנו מידי החיות הטורפות, אשר סביב שתו עלינו, שאתם אומרים להציג לנו מארב גם בחדר? היבדלו ממקומות הקודש! תנו כבוד לגיבורים הצנועים האלה המוסרים את נפשם על קדושת השם! הבו גודל למצילי היהדות! אל תביטו אל דל מראיהם ואל רזון בשרם הכחוש. רוח גבורים תוסס בהם, דם כרישים נוזל בעורקיהם: בחזקת ידיהם תופשים את המשוט ומובילים את ספינת העם המטורפת בים הגדול, אותה ספינה עצמה שגם אתם ניצולים בה אל חוף תקוותנו ומשאלותינו!"
"מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם… מה טובו אהליך יעקב – רצה לקללם שלא יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכולן נתהפכו לרעה, מלבד הברכה מה טובו, שנאמר – ולא אבה ד´ לשמוע אל בלעם, ויהפוך ד´ אלוקיך את הקללה לברכה, ברכה אחת"… (סנהדרין ק"ה).
הבלעמיות טרם פגה מן העולם. תלמידיו של הרשע – בעלי העין הרעה, הרוח הגבוהה והנפש הרחבה – עודם משוטטים בחופשיות גם בינינו. זוממי מזימות, שוחרי רע, הם מנסים להטיל את קליפת רוחם וזוהמת עינם ב"אהליך יעקב". הם משקיפים על פני הישימון הרוחני שזרעו בארץ, משלחים את לשונם הארוכה תחת כל מיקרופון רענן. הם פועלים ללא לאות, כדי "שלא יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות", חלילה וחס. זוהי כוונתם, גם אם צלופן התרוצים המרשרש שבו הם עוטפים את מעשיהם, נראה מעט יפה יותר. זאת מבלי להבין, שלא אבה הקב"ה לשמוע אל בלעם. זה לא יילך. הם יאלצו לחזור אל מאורותיהם, חפויי פנים ומקופלי זנב. עם ישראל מובטח, כי לא תישכח מפי זרעו.
הקיום היהודי תלוי בקיומם של היכלי התורה. הקב"ה לא יתן. גם אם ינתן לנו מלוא ביתנו כסף וזהב של הון פוליטי, הם לא יוכלו להצליח במזימתם. גם אם הם לא חדלים לשאול – האמנם לא אוכל כבדך, אינם מבינים שהדבר לא יצלח. קול התורה ימשיך להדהד. בעל כורחם הם יענו – מה טובו אהליך יעקב. אתונם הרתומה לעגלה הריקה כבר נלחצת אל הקיר, מסרבת לדהור אל המדרון. שתומי העין אינם מסוגלים לראות לאן מוליכה הדרך במדרון התלול.
הניסיון הנואל של הישראליות לפגוע בהיכלי התורה, היא התאבדות לאומית. בני התורה הם הדם שזורם בעורקיו של העם, מקור חיותו. כי עם ישראל מתקיים בניגוד לכל כללי הטבע. כל עוד הוא חי על פי רצון ד´, יש ביכולתו לשרוד. לו היינו חיים על פי כללי הטבע, הדיפלומטיה העולמית ומאזני כוח, המצב היה עלול להיות בכי רע. הקיום הוא ניסי, על טבעי. דווקא בתקופה מדינית כה קשה, דווקא כשהעתיד מעורפל וכפות המאזניים של המחר מתנדנדות, דווקא בזמן שאירן מתגרענת, לימוד התורה נחוץ שבעתיים. כל עוד מהדהד קול יעקב, אין הידיים ידי עשו שולטות. דווקא משום כך שמר הקב"ה על "ברכה אחת", מה טובו אהליך יעקב, לבל תתהפך. בכך תלוי הכל.
בתחומים אחרים יכולות לשלוט תמורות ותהפוכות. עלולות להיות עליות ומורדות. הנושא הזה – בתי כנסיות ובתי מדרשות – הוא ציפור הנפש. כשמנסים לפגוע בה, היא זועקת. זה לא יילך. את הברכה הזו הקב"ה לא יתן להפוך לקללה. הוא סרב לבלעם. הוא יסרב גם לממשיכי דרכו. ניסיון, ולו הפעוט ביותר, לפגוע בהיכלי תורה, לא יצליח.
העולה על רוחם, היה לא יהיה….
הבחירות ירדו מסדר היום, אבל הכנסת עדין רוחשת, כי כל המיצר לישראל נעשה ראש. בן הישיבה הפך ל"מושקה של איוון" שרוצה להשתלט על הקולחוז הישראלי. וכששנאת עמי הארץ לת"ח אינה יודעת גבולות פוליטיים, היא חוצה אידיאולוגיות ומחנות. בנושא הזה, אין קו ברור בין שמאל וימין. מי שרחוק מחיי תורה ומצוות, תמיד יאמר "ואנשכנו כחמור". אין הבדל בין גבוה לנמוך, בין שמן לרזה. בענין הזה, אין הבדל בין אדם נבער מדעת, לאדם גבוה מצח ומעוגל משקפיים. אין כל הבדל בין חמור בר לבין חמור נושא ספרים. אין הבדל בין בעל תואר אקדמי שקיבל אותו בגלל לימוד, או שהוענק לו באופן מוזר בגלל ספרים שטחיים שחיבר – הכרה שלה לא זוכים דולי פניני המעמקים – בני התורה, שיבול ספריהם והעומק שיש בהם הם ללא השוואה לכלום. עם הארץ הוא עם הארץ הוא עם הארץ. שנאת עמי ארצות לת"ח הולכת אתם כמו צל. זוהי עובדה קיימת, כמו גאות ושפל, זריחת השמש, שקיעתה, ויום שנאסף לבית עולמו כדי להפנות את מקומו ליום חדש.
קולה של היהדות הנאמנה ממשיך להדהד ולתבוע, אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו. מה שהיה ושמר על קיומו הרוחני של העם, וגם על הקיום הפיזי, חייב להימשך. רק שבמסגרת העיסוק הכפוי והמאולץ בהגנה על קודשי ישראל, הושלו כמה מסכות והפרצוף האמיתי נחשף: בגידה של הימין, בעיטה בהסכמים קואליציוניים. אבל קול הנצח של העם היהודי ממשיך להדהד בראש חוצות. את המנגינה הזו, אי אפשר יהיה להפסיק:
"בעת הזאת הרעה והמרה אשר אומתנו קרועה ושסועה מסכסוכי המפלגות בשנאת כל דבר שבקודש, בעת אשר הרגש הדתי הולך ומתמוטט בלב בני הדור החדש, בימי המשבר הנורא הזה אשר כמוהו לא היה בכל משך הגולה, עוד ישנם צעירים בעלי כשרון ואנשי רוח הממיתים א"ע באהלה של תורה, אשר בעבודתם התמה של התמכרות כל נפשם, הם גורמים שלא תשתכח תורה מישראל, ובכוח תלמודם הם מצילים את העם וקנייניו מכליון".
"ידיהם עוסקת בשזירת החוט ובהשקט, בלי כרוזים ובלי פומביות, בלי רעש ובלי "תרועת גיבורים", יום יום הם מביאים קרבנות על מזבח קיום העם ותורתו, מבלי בקש חשבונות. הם נחבאים אל הכלים מבלי בקש הכרה יתירה, מבלי קחת להם עמדת מנצחים ומבלי קדש את שמם ברבים. ורק אחת הם מבקשים: ש"בעלי הטובות" לא ידאגו להם, שלא יקימו המולה ושאון סביבם ושלא יפריעום מעבודתם… אך אין מבין להגיון רוחם, ואנשי הרחוב עושים את שלהם: מהינים הם להתפרץ לתוך הבתים הקדושים האלה, להדוף את לב הצעירים הגיבורים הללו מעל דרכם הרוויה בשפך דם מאבותיהם הקדושים. עוד מעיזים האנשים לחתור חתירות מסביב למבצרי היהדות הללו, העמק וחתור, חתור והעמק: עוד מרהיבים להפיל את בתי המקדש ולפרוק את הנשק מעל גביריהם מגיניהם… בושו והכלמו דלי רוח! המעט מכם הצרות והרדיפות מחוץ, המעט מכם הסכנה הנשקפת לנו מידי החיות הטורפות, אשר סביב שתו עלינו, שאתם אומרים להציג לנו מארב גם בחדר? היבדלו ממקומות הקודש! תנו כבוד לגיבורים הצנועים האלה המוסרים את נפשם על קדושת השם! הבו גודל למצילי היהדות! אל תביטו אל דל מראיהם ואל רזון בשרם הכחוש. רוח גיבורים תוסס בהם, דם כרישים נוזל בעורקיהם: בחזקת ידיהם תופשים את המשוט ומובילים את ספינת העם המטורפת בים הגדול, אותה ספינה עצמה שגם אתם ניצולים בה אל חוף תקוותנו ומשאלותינו!" (הגר"י וינברג זצ"ל – בעל השרידי אש, מתוך מאמר שהודפס בעיתון המודיע בפולטובה והועתק לחוברת מיוחדת של ישיבת כנסת ישראל בסלבודקא).
מה טובו אהליך יעקב! מי שמתיימר להציל את קיומו הפיזי של עם ישראל, מי שיודע מה עלולה, חלילה, להגיד המילה א-י-ר-א-ן, הקריאה הזו חייבת להדהד באוזניו. היא רובצת בחלל אווירו של העם, מראש הפסגה הנשקפת על פני הישימון, ועד כל פסגה ודיון פרלמנטרי שדן בעתידו של עולם התורה והעם היושב בציון. רק בזמן שיהדהד קול יעקב, לא יוכלו ידי עשו לשלוט. השאר דיפלומטיה מתעתעת. זוהי הספינה היחידה, שגם הם ניצולים בה. הבו גודל למצילי היהדות…
אלא ששורש הבעיה נותר: כל המיצר לישראל נעשה ראש. הניסיון להסיח את הדעת הציבורית מבעיות אמיתיות – אישיות, ממשלתיות, גורם להשחזת צפרניים מתחדשת כנגד עולם התורה. בבית המחוקקים הישראלי, הדהדו קולות זוממים לעקור את לומדי התורה ממקום חיותם. כל אחד מנסה לגנוב מנדטים, תוך רכיבה על גלי השנאה לבני תורה. לא תועיל השחזת הניבים. כל שן שתנסה לגעת בציפור הנפש של עולם הישיבות, תישבר לפירורים על צוואר השיש של עולם התורה. בנושא הזה, "אף שעל". אם יהיה ניסיון לגעת בבני הישיבות, נפשוט את הצוואר. אם יהיה צורך, מזוודת הנדודים של העם היהודי תמיד ארוזה ליד המיטה. מי שחשקה נפשו בתורה, אף אחד לא יעז לגעת בו. הוא ילמד! הם לא יפריעו! חבל על הזמן, על המילים, על הניירת ועל המאמצים. כשמדובר בלגעת בהיכלי הקודש, נמסור את הנפש!
אולם דוקא בתקופה רעה כזו, בעת קשה ליעקב, אסור שיישמעו קולות רעים מבפנים. בזמן מלחמה, מי שמטיל מורך ומחליש במקום לעודד ולבצר, הוא פשוט חפרפרת רוחנית החותרת תחת אושיות קיומנו הרוחני, גם אם לא בזדון ובמתכוון. לכן, כאשר יש קולות כאלה בשולי המחנה, הקוראים למה שהוא "היפך מסירות נפש", כשיש במות הנותנות ביטוי לדעות כאלה, זה חייב לעבור ריסוס רעיוני והדברה של התופעה. כאשר יש דיבורים כאלה, הם משרתים את המאידך גיסא, לכן זה מחייב הקמת סכר, הוצאת צו מניעה רוחני. דוקא לעת כזו, אסור שתינתן לדעות כאלו דריסת רגל במחוזותינו. עולם התורה חייב להגיף את תריסיו, בפני כל קול המבקש לפלוש ולקעקע. דעות כאלה אסור שיקננו על עצי הבוסתן שלנו. כל מי שינסה להסיע השקפות עולם כאלה אל תוך רחובותינו, חייב להעצר במחסום שמקים כל בן תורה על אם הדרך לביתו.
נכון. לא נצליח להבהיר להם, ולא רק להם! כי ישנם דברים שאינם ניתנים להבנה שיכלית. כדי "להבינם", צריך להרגישם, להבינם ע"י התחושות. אם לא תחווה את החוויה ואת התחושה הזו באופן אישי, אם לא תרגיש "על בשרך", הדבר לא יחדור לתוך התודעה שלך. כי במקרים מסויימים, במקום שבו נגמרות המילים, התחושות הן המורה הטוב ביותר.
אולם ישנם גם דברים שאי אפשר להרגישם ולחוות אותם, אלא אם הם חלק בלתי נפרד ממך ומישותך. בנסיבות של חוסר שייכות, אם זה לא חלק בלתי נפרד ממך, התחושות לא תהיינה מספיק חדות. ואז, אם לא תהיה שייך, לא תרגיש! אתה פשוט לא יכול להרגיש, וממילא לא תוכל להבין.
למשל? "חן המקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על לוקחו" (סוטה מ"ז א) צופה מן הצד, יכול לעמוד ולהשתומם. פניו יעטו ארשת של פליאה, לעתים אפילו תדהמה: אילו מעלות טובות מצא פלוני במקום ישוב אלמוני, שבזכותן הוא בחר להתגורר בו והוא כל כך מרבה לדבר בשבח המקום? הרי במקום הזה, אין איכות חיים. הצפיפות של המגורים, נוראה. אין תשתית למשחקים, אין ריאות ירוקות. מדובר אפילו בעסקת נדל"ן כושלת. אז למה אותו פלוני כל כך אוהב את מקום מגוריו?! אולם חז"ל מסבירים לנו: "חן המקום על יושביו". זה לא ענין להסברים, זה ענין לתחושות! אין כאן פילוסופיה שיכולה להסביר.
כך גם כאשר פלוני רכש רכב מסויים, או כל מוצר צריכה אחר. הוא יכול להציג אותו בגאוה, ואתה ניצב מולו כלא מבין: "מה הוא מתלהב?" נכון, לא תבין. אולם "חן מקח על לוקחו". כך טיבו של עולם. כך טיבעה של נפש. אם זה שלך, אז גאוותך על זה וזה חביב עליך. זולתך לא יבין, כי הוא לא מרגיש.
צריך להדגיש, אין מדובר רק בחביבות. שייכות היא כבלים שנכרכים סביבך, ולא מאפשרים לך להתנתק. ואם אתה מתנתק, אות הוא שזה לא שלך! אם אתה מצליח להתנתק, סימן הוא שהשייכות שלך רופפת. אם אתה מוותר בנקל, זה מעיד עליך כי מלכתחילה לא היתה לך כל שייכות.
הדברים הללו מאירים באור נכון גם את בעיות תקופתנו. כבר תקופה ארוכה מהדהדים קולות מוזרים ברחבי הרחוב החרדי, בשוליו. מכל עבר נשמעים נסיונות פיתוי וקריאות עידוד, הקוראים להתנתק מספסלי בית המדרש. הנימוקים מדדים על קביים של "היגיון", ממולאים בנימוקים "שכליים" כביכול: תחשוב על הפרנסה", "תתבונן אל המחר", "דאג לעתידך". אלא שבדיוק בנקודה הזו שוכן העיוות.
תורה אינה ענין של היגיון. להיפך. תורה, היא "נעשה ונשמע". קודם נעשה, אחר כך נשמע. תורה היא "טעמו וראו כי טוב ד´". לכאורה היה צריך להיות סדר מהופך: קודם "תראו" – ואם תתרשמו לחיוב, תבואו לטעום. כך הסדר הנורמלי. מראים לאדם "מוצר", ואם הוא מתרשם לטובה, הוא ניאות לרוכשו. אולם הפסוק אומר אחרת: "טעמו וראו כי טוב ד´". אין כאן היגיון! הסדר הוא הפוך. אם "תטעמו" – אז יורכבו על חוטמיכם משקפיים בעלות עדשות ממוקדות ומתאימות. רק אם תטעמו, בניגוד לסדר המקובל, תראו!
לכן, אם מפעם לפעם נשמעות דעות שקוראות לעזוב את ספסלי בית המדרש, סימן הוא כי הקוראים אינם שייכים לסטנדר ולגמרא – ומעולם לא היו שייכים! זה מתחיל בפיתויים כלכליים, וממשיך בהצגות לעג כנגד לומדי תורה שתורתם אומנותם, בסגנון שטימרי מובהק. אבל לא רק הלועגים והבזים החגים מעלינו. כל מי שמניע מנגנון פיתוי כזה, גם ללא לעג, ללא ספק אין לו את חן המקום, כי פשוט אינו נמנה על יושביו. אין כאן מה להסביר, אי אפשר! כי צריך להרגיש – ולהרגיש יכול רק מי שזה שלו, מי שיש לו שייכות. החוק הפוגע בלומדי התורה, שייך למערכות של "מיד עשו". אלה, המתחזים כמבקשים להיטיב, מושיטים את "יד אחי".
עולם התורה חייב להגיף את תריסיו, בפני כל בעלי דעות כאלה. בעלי אידיאולוגיה המושכת מחוץ לבית המדרש, אסור שיקננו על עצי הבוסתן שלנו. כל מי שינסה להסיע השקפות עולם כאלה אל תוך רחובותינו, חייב להעצר במחסום שמקים כל בן תורה על אם הדרך לביתו.
מאתנו, אנחנו יודעים שהדבר היחיד שהחזיק את עם ישראל בכל הדורות זה לא חרב ולא חנית "כי אם ברוחי אמר ד´ צבקות". היו אומות יותר חזקות מאתנו בטכסיסי מלחמה ואבדו מהעולם, וכלל ישראל נשאר רק בזכות ה"קול קול יעקב".
מרן הסבא מסלבודקא זיע"א המשיל על כך משל, פעם היתה שנת בצורת, השמים לא נתנו מטרם ואנשים היו צמאים למים, והנה קם אדם אחד והעמיד בור מים זכים לכל העוברים ושבים כדי שירוו צמאונם ויחיו נפשם. הנה, כל מביט על פועלו של אותו אדם, בוודאי יגדיר זאת כמעשה חסד כביר שאין למעלה הימנו. אבל האמת שבמבט רוחני יתהפך הדבר לגמרי, אותו אדם היה מקולקל במעשיו, וחטאיו גרמו שימנעו השמים מהמטיר על הארץ, הוא שהביא בחטאו את הבצורת ובשלו הרעה הגדולה הזו, נמצא שכל ההטבה שהיטיב עם המים שהעמיד לא היתה כלל הטבה עם הבריות, שבלא מעשיו הרעים היה להם שפע כהנה וכהנה, ובמיעוט המים שהעמיד לבריות לא היה אפילו נחמה פורתא על הרעה הגדולה שגרם להם. מי שלא עמל בתורה או אינו מסייע לעמלי תורה, הרי הוא מסייע בעקיפין ל"אם לא תשמעו לי", שהכוונה "לא תהיו עמלים בתורה", ההיפך מ"בחוקותי תלכו" רחמנא לצלן, והוא הגורם לכל הרעה.
מי ייתן שנזכה לראות בהרחבת גבולות הקדושה, בריבוי ספסלים בבית המדרש, "ויחן שם ישראל נגד ההר — כאיש אחד בלב אחד". אמן כן יהי רצון.
