אחת השאלות הגדולות שמעסיקות את עולם הניהול היא: ישנם אנשים שבאופיים הם בעלי חזון וישנם אחרים שהם "בולדוזרים" – בעלי כושר עשיה, כיצד ניתן לחבר בין שני מאפיינים אלה? ואיך הופכים תיאוריה ומילים גבוהות לפרקטיקה ותכל'ס? תיאוריות שלמות בעולם המערבי מנסות לגשר על הפער, אך למעשה כבר בפרשת השבוע אנחנו מקבלים את התשובה לשאלה גדולה זו.
בחומש בראשית מופיעים שני מבנים שראשם בשמים: מגדל בבל וסולם יעקב. במגדל בבל אמרו הבונים "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים" (בראשית י"א, ד), ובפרשתנו, פרשת ויצא מפרטת התורה את חלומו של יעקב שהיה בדרכו לחרן "… והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו" (בראשית כח, יב).
סופו הטראגי של מיזם 'מגדל בבל' נכתב במפורש, אך כיצד זה הסולם בחלומו של יעקב שמר על יציבותו? בפרט ש'סולם' מעצם הגדרתו, הוא מבנה שאמור להישען על משהו כדי להישאר יציב. על מה אם כן נשען הסולם של יעקב? האם ניתן להשעין סולם על השמים?
אם נחקור את מילות הפסוק נגלה, שמה שמייצב את הסולם היא הארץ. "סולם מוצב ארצה". זאת בניגוד למגדל בבל שעליו לא נאמר על מה הוא היה מוצב ומה היה הבסיס שלו.
הסוד של הסולם הוא שאמנם ראשו בשמים, אך הוא היה עם רגליים על הקרקע.
כדי להיות מנהל מצויין, מנהל יציב ואפקטיבי, צריך שיהיה את השילוב של ראשו בשמים מצד אחד, ומוצב ארצה מצד שני. החזון והתיאוריה של המנהלים, מיוצגים על ידי השמים ואילו הפרקטיקה והעשיה מיוצגים על ידי הארץ. כדי להיות מנהלים יציבים, לא מספיק שיש חזון ורעיונות גדולים, יש צורך בחיבור לפרקטיקה.
ולמעשה, גם השיטה לחבר בין התיאוריות הגדולות – השמים לבין עולם המעשה – הארץ, מופיעה בפסוקים אלה. המלאכים שעל הסולם הם "עולים ויורדים בו", הם בתנועה תמידית של עליה לשמים וירידה לארץ. הדינמיקה המתמשכת הזאת דומה לאופן שבו אנחנו שומרים על שיווי משקל כשאנחנו רוכבים על אופניים. בעצם זה שקיים דיאלוג פנים ארגוני בריא, זה מה שמעניק את היכולת לעסוק בחזון ופרקטיקה בו זמנית.
בנקודה זו אני נשאל לא אחת, מה קודם למה: השאיפה כלפי מעלה – "השמיימה" או החיבור לעולם המעשה – "מוצב ארצה"?
וזאת היא נקודת חוזקה שאני מגלה תמיד אצל מנהלים בציבור החרדי. בניגוד לתפיסה הרווחת בעולם המערבי שמתחיל בתיאוריה ורק אחר כך נעשית הבדיקה איך אפשר ליישם את התיאוריה, רוב המנהלים החרדים שעבדתי איתם הבינו שמציאות החיים היא זאת שקובעת את סדר הדברים. כלומר שקודם צריך להתחיל מ"המעשה" ורק אחר כך אפשר להמשיך ל"חזון".
אך חשוב לזכור שכדי לשמור על יציבות, צריך לשמור על דינמיות ותנועה תמידית. כלומר, חשוב להתחיל מהקונקרטי, אבל לא לשכוח שאחר כך צריך לטוס לשמים לרעיונות הגדולים וחוזר חלילה בתנועה של רצוא ושוב אל הארץ ועולם המעשה.
לא צריך לקשר את כל מה שמקשקש לך בבטן לאבי האומה קדוש עליון שאין לנו שום השגה בגדלותו ובדרכיו.
בא לך להגיד תאוריה או אמרה טובה תגיד ללא קשר למושגים שאין לך מושג בהם.
ארי
האמת אתך
מקוה שיפקח עיניים.