במנהג מיוחד ומרגש זה החזיקו גדולי המשגיחים וראשי הישיבות מזה שנות דור, ביום הראשון של תחילת זמן אלול, שעה שמאות ואלפי בחורי הישיבה היו שבים להיכלה של תורה, לסטנדר הישן ולגמרא הגדולה, הם – ראשי הישיבות והמשגיחים היו נעמדים בכותל המזרח של היכל הישיבה, מסדרים את מגבעתם, ואז, מנחיתים מכה על עמוד החזן, או לחילופין על בימת קריאת התורה בידיהם ומכריזים בקול שואג ורועד, "א-ל-ו-ל".
הקריאה הזו, הזעקה הזו, שספק הייתה זעקה ספק הייתה שאגה, זכתה להכניס רטט של התרגשות, זיע ורטט בליבותיהם של בחורי הישיבה. הקריאה הזו הכניסה אותם – את רמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם שוב להיכלה של תורה, שוב להוויות דאביי ורבא, זאת לאחר ימים ארוכים של בין הזמנים.
אם בעבר, המנהג היה מנהג קודש וחשוב, אזי קל וחומר בן בנו של קל וחומר שמנהג זה הוא מצרך חובה בימינו אנו, בזמנים בהם רוחות זרות נושבות בעוז, מאיימות ליטול יחד איתם את רבבות בחורי הישיבות שאין להם בעולמם אלא ד' אמות של הלכה וגמרא בלבד.
דווקא בימים טרופים שכאלה, בהם החושך והאור משמשים בעירבוביה, בהם קשה עד בלתי אפשרי להבדיל בין הקודש לחול, בין הטהור לטמא, בין מותר לאסור, דווקא בימים כאלה, דווקא בדור שלנו חשוב לשמר את המנהג הישן הזה, חשוב להכריז ולשאוג: "א-ל-ו-ל", בקול רם, בקול כזה שיעביר תחושת רטט וזיע.
אולי זה יישמע מוזר, רבים ממכם בוודאי ירימו גבה, ישאלו את עצמם מה להכרזת "אלול" ולדורינו אנו, מה קשורה הכרזת "אלול" לרוחות הזרות הנושבות, ובעיקר מדוע כותב השורות נהפך למשגיח מן המניין. "מוטב שיכיר את מקומו", יגידו רבים.
אז זהו זה, שממש לא, אינני משגיח, ובדוואי אינני מתיימר להיות אחד שכזה, את תחושות ליבי אני מעלה כאן על הכתב, תחושות ורגשות בלבד ולא אף דבר אחר. לא מזמן פגשתי שריד לדור דעה, אחד מגאוני הדור שזכה להסתופף בצלם של ראשי הישיבות מהדור הקודם, שמו שמור במערכת מפאת רצונו, אך במהלך השיחה שוחחנו על חודש אלול בימים ההם, בדור ההוא של לפני שישים ושבעים שנה, ואת המשפט הבא לא אשכח לעולם.
"תראה", הוא נם לי בקול חלוש וזקן אך בעיניים בורקות, "היום קשה להבין, אבל בזמננו חודש אלול היה מיוחד בדברים הרבה, בהם: מיעוט שינה, שקיעות בלימוד ותענית דיבור", לשאלתי מה כוונתו מיעוט שינה, הוא הביט בי בעיניו הבורקות ואמר, "ישנו בלילה בערך 3 שעות, זהו זה, אלול היה כל כולו קודש לה', כל היום היה סביב תורה ותפילה, לא היה דיבורים מיותרים".
אז נכון, להיות כמו אלה, להיות כמו אותם אנשים שחודש אלול היה אצלם קודש לה' הוא קשה עד בלתי אפשרי, אנו נמצאים בדור חלוש ועני, אבל המעט שכן ניתן לעשות, המעט שיכול להכניס את בחורי הישיבה בבת אחת מרחוב החולין חזרה לאווירת הקודש של הישיבה היא ההכרזה הקדושה, ההכרזה המרטיטה, "א-ל-ו-ל".
כי הרי שערו זאת בנפשכם, אלפי בחורי הישיבות שבים להיכלי התורה לאחר שבועות של 'בין הזמנים' לאחר שבועות בה מרבית היום הם לא היו בחממה של תורה, לא נשמו את אווירת הישיבה, וההשפעה היא השפעה אדירה. נדמה כי הדבר היחידי שיכול להחזיר את בחורי הישיבה ו"לאפס" אותם חזרה לסטנדר ולגמרא היא ההכרזה הזו, הכרזה שיסודותיה בהררי קודש.
והאמת שזה לא רק אחרי בין הזמנים, בחורי הישיבה שבים להיכלי התורה לאחר שנת קורונה קשה ואכזרית, בהם היכלי הישיבות נפתחו ונסגרו, נפתחו ונסגרו וחוזר חלילה. לאחר שנה בהם למדו בקושי ובעמל אדיר, וכעת זה הזמן לשוב לשטייגען הניצחי להתכונן לקראת יום הדין, יום בו כל באי עולם עוברים לפניו יתברך כבני מרון.
שיחות חיזוק זה דבר חשוב ונחמד, שיעורים מעמיקים בחשיבות ראש השנה וימי הרחמים והסליחות גם הם חשובים עד למאוד, אבל נדמה כי אין כמו ההכרזה הזו, הכרזה שמעבירה רטט של קדושה בליבותיהם של הבחורים, נוטלת אותם מעולם החולין במהירות הבזק ומכניסה אותם לאווירת ה"א-ל-ו-ל".
