מערכת המשפט הישראלית, ובעצם כל מערכת משפט בעולם הדמוקרטי, בנויה על שופטים שכבולים לחוקה, או במקרה הישראלי לחוקי יסוד. שופטים שביום יום נותנים פסקי ביניים וצווים על תנאי לכל מיני פעולות שנראות להם לא חוקיות, עושים זאת רק על סמך פרשנות שהם נותנים לחוק הקיים. לעיתים הפרשנות לא מוצאת חן בעיני הרבה אנשים, אבל בסופו של דבר יש גבול לחופש שיכול שופט לאפשר לעצמו בפרשנות החוק.
בעולם המשפט דווקא בגלל העובדות המובאות לעיל, היה ראוי שיכהנו שופטים שמייצגים את העם. היות וזכויות אדם בסיסיות בכל מקרה לא ייפגעו שכן החוק הוא זה שמעגן אותם במפורש, ניתן לאפשר מרחב תמרון שישחרר את השופטים לעצב פסיקה שתביא את הדמוקרטיה לקרקע המציאות – כלומר, ככל שזכויות אדם נשמרות, יתנהלו הדברים כרצון העם.
אך ראו זה פלא, כמה שהדברים הגיוניים, חדים וברורים, מדיניות כזו לא באמת קיימת. קואליציה של שמאל, תקשורת, שופטים ויועצים משפטיים, מגנים בגופם על המערכת הסגורה שמבחינתה ממשיכה להשליט את האג'נדה שלה על עם שלא רוצה בה. בלי שמץ של ספק, יש היום רוב מוחץ בכנסת שהיה תומך בשינוי פניה של מערכת המשפט. לולא היה המגרש מתחלק בין תומכי ביבי ומתנגדיו – היה סיכוי טוב לשיטת בחירה שונה לחלוטין במינוי שופטי העליון ושופטים בכלל.
אבל נניח בצד לרגע את מפת היריבויות בכנסת, ונביט לעבר מה שכן מתכננת הקואליציה דנן לשנות; חוק הגיור. אם לשופטים יש חוקים שמהם הם אינם יכולים לזוז ימין או שמאל, לדיינים אין כאלה – מבחינת החוק ביכולתם לעשות ככל העולה על רוחם. תחשבו על מצב שבו מדינה לא הכניסה לספר החוקים שלה את האיסור לרצוח. הייתכן שיתאפשר לשופט שדעותיו בעניין לא ברורות כשמש – כנגד רצח, כמובן – לשמש בתפקיד שיקבע מה יעלה בגורל חיי אדם? כעת תשוו את זה לגיור. מבחינת המדינה הדיין יכול לגייר מחר גם איברהים ראיסי – אין אף חוק שקובע מהם הקריטריונים לגיור זו רק ההלכה. אלא שהיא, מעולם לא נקבעה בחוק.
אם כן, יוזמתו של מתן כהנא, שתקוותי היא שהוא לא קלט את משמעותה, מאפשרת לממשלה למנות חלק מהרבנים שיתוו את מדיניות הגיור בישראל. והיה ומחר קמה בישראל ממשלה שמרכיביה נעים בין הרשימה המשותפת ועד כחול לבן – גלעד קריב יכהן בה כשר דתות, וקיבלתם ועדה שחלק ניכר ממנה נמנה על הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי. והיות והם לא כבולים לכללים, קריטריונים או חוקים כלשהם הם יעשו ביהדות כרצונם.
ההזיה הזו לפיה דווקא היכן שהשופטים כבולים לעקרונות יסוד, לא מצליחים לשנות את זהותם ולנטוע ביניהם מגוון שייצג את האזרחים, ואילו בעולם הדיינות, בו המדינה לא קבעה עקרונות יסוד, השינוי עשוי לחול כל כך מהר – מדגישה את הבעייתיות של הממשלה הזו. אם חשבנו שיתקיים מאזן אימה בין הימין לשמאל, בין הישראלים ליהודים ובין הדת למדינה – הרי שמסתבר שהצד החילוני, הנאור בעיני עצמו, נלחם על עמדותיו ומגן על מעוזיו בקנאות גדולה בהרבה מאשר זו של הצד הימני והדתי.
בעוד הימניים, הדתיים הלאומיים, מנסים כל הזמן לתקן את המערכת שמסדירה את ענייני היהדות, ולהפנות ביקורת פנימה אל הממסד שלהם עצמם, הצד השני – השמאל שמגן על מערכת המשפט – לא מוכן להשמיע טיפת ביקורת, קל וחומר שלא לשמוע אותה מהצד שכנגד.
במדינה הזו נראה לאחרונה שיש בלי סוף מקומות ששווים תיקון; משפט נתניהו חושף את בעיותיה של הפרקליטות, החלפת הממשלה מביאה לידי ביטוי את חד-הצדדיות ודו-הפרצופיות שמאפשר תפקיד היועץ המשפטי, פרשיות שמתפוצצות מדי תקופה, חושפות כשלים בסיסיים והתנהלות מזוויעה במשטרה ובשב"ס, אבל היחידים שמוכנים לשמוע ביקורת ואף ליישם אותה בשטח – הם דווקא אלה, שהבעיות שצצו בשטחם, איך נאמר בעדינות, נתונים לפרשנות.
