סוחר בינלאומי בבדים יוקרתיים ביקר פעם אצל הרבי כחבר פעיל בקהילת חב"ד באנגליה, איש העסקים הכיר וידע היטב עד כמה השפיעו עצותיו וברכותיו של הרבי על חייהם של אנשים רבים בכל שטחי החיים. בנקודה מסוימת בשיחה, הציע איש העסקים לרבי הצעה כמעט מגוחכת: שהרבי יהיה שותף שלו בעסקים. הרבי הרצין ואמר: "בסדר. אך זכור, שבשותפות אף צד לא עושה שום צעד בלי לקבל את הסכמתו של הצד השני. עשינו עסק?"
האיש התרגש למשמע ההזדמנות להיות שותף עם הצדיק והסכים לעסקה בזרועות פתוחות. בהמשך השיחה יעץ הרבי לשותפו לבצע רכישה גדולה של בד מסוים שהאיש אפילו לא שמע עליו. הסוחר נסע לביתו ועשה הזמנה גדולה של הבד הבלתי רגיל הזה. כאשר דיווח לניו יורק, הגיב הרבי שהרכישה היתה שמרנית מדי ושעליו להזמין כמות גדולה יותר. למשמע תגובתו של הרבי הזמין הסוחר כמויות אסטרונומיות של הבד, עד לנקודה שבה השקיע כמעט את כל הונו האישי בכך.
זמן קצר לאחר הרכישות, ערכו של הבד בשוק החל ליפול. אולי, חשב האיש, יהיה עליו למכור לפחות חלק גדול מן הבד כדי להציל משהו. כפי שסיכמו ביניהם, התקשר האיש לרבי כדי לקבל את הסכמתו למכירה. להפתעתו, הרבי לא נתן את הסכמתו והזכיר לו שיש ביניהם הסכם על אי-עשיית צעדים חד-צדדיים.
ככל שמחירו של הבד המשיך לרדת, כך ירד גם מצב רוחו של הסוחר. כל יום הביט בהונו היורד לטמיון. תחנוניו לרבי נתקלו באותה תשובה: "אל תמכור".
כשהוא עומד בפני משבר כלכלי, החל האיש לתהות על כל הקשר שלו עם הרבי ועם חב"ד. אולי הכל היה טעות, חשב. וכך, כל יום שבו ירד הערך של מלאי הבד שברשותו הרחיק אותו עוד ועוד מקהילת חב"ד.
ההפסדים נמשכו חודשים ספורים. יום אחד היה המחיר בסימן קטן של עלייה. שוב התייעץ האיש עם הרבי. אך הרבי עדיין עיכב את הסכמתו. כשהמחיר עלה לנקודה שבה האיש יכול היה להתאזן כלכלית, הרבי עדיין לא נתן לו אור ירוק למכור. אצל הסוחר כבר לא היתה רק התפכחות מאשליה אלא מרירות ממש.
זמן קצר לאחר מכן, מעצב אופנה מפורסם יצא בקו אופנתי חדש שדרש שימוש נרחב בבד בלתי רגיל. האיש באנגליה השתלט על השוק. כאשר דיווח על כך לרבי, נאמר לו שהגיע הזמן למכור. המלאי אזל מהר מאד. האיש עשה רווח של מיליונים. בהתרגשות עלה על מטוס כדי למסור לרבי המחאה עבור "חלקו" ברווח. הרבי סרב בדרשו מהאיש לתת את הכסף לצדקה. שאל האיש את הרבי אם יוכלו לעשות עוד עסק בשותפות. הרבי התנגד וחייך: "אני מצטער… אתה שותף חלש".
בתחילתה של פרשת בהר אנו קוראים על כך שבהר סיני ה' אמר למשה להורות לבני ישראל את דיני שנת שמיטה – שנת השבתון לאדמה. כאשר ייכנסו לארץ ישראל, עליהם לספור את השנים במחזורים של 7 שנים. במשך שש שנים יוכלו לעבוד את אדמתם ולקצור את פירותיה, אך בשנה השביעית "ושבתה הארץ שבת לה'" – לא זריעה, לא גיזום, לא קטיף ולא קציר. שנה שלמה תוקדש לעיסוקים רוחניים.
התורה ממשיכה ואומרת: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו? וציוותי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים". במילים אחרות, הברכה האלוקית שתעשיר את האדמה כתוצאה משמירת דיני שמיטה תפצה את החקלאים פי שלוש מהפסד ההכנסה המשוער בזמן מנוחתה של האדמה כשדה שנחרש ולא נזרע.
הכלכלה הישראלית כולה נבנתה סביב חקלאות. לנוח מעבודת האדמה במשך שנה שלמה היתה פעולה של הקרבה עצמית והצהרה נועזת של אמונה בה'. ואכן, באותן שנים בתחילת דרכה, כשרובם שמרו את חוקי השמיטה, היתה ברכה באדמה, בדיוק כפי שהובטח. אף אחד לא היה רעב. החיים היו טובים.
אפשר לדבר באריכות על אמונתנו בקב"ה; על הביטחון שלנו בחכמתו האבסולוטית, בטובו ובחסדו. אך האם אנו אכן שמים את כספנו בהתאם למה שפינו מדבר? אמיתות אמונתנו לא נבחנת רק כשמעלים אותנו על המוקד חלילה, אלא גם בהתנהגותנו היומיומית במשרד, בבנק או בסופרמרקט.
בין אם זה בשמירת שבת קודש, קביעת עתים לתורה, הקפדה והידור באכילת מזון כשר, הנחת תפילין כל יום או הדלקת נרות שבת כל יום ששי השמיטה מזכירה לנו שהר סיני מייצג עבורנו את הגשר בין תיאוריה למעשה; אמונה ופעולה; ביטחון והחלטיות. לרגלי ההר הזה לקח אותנו הקב"ה כשותף שלו במעשה הבריאה. והוא מפציר בנו מאז: "אל תהיו שותף חלש".
(הממתק לקוח השבוע ממאמר של הרב משה בריסקי באתר חב"ד. אורג)
שבת שלום
הרב נחמיה וילהלם
בית חב"ד בנגקוק תאילנד
