רבינו יצחק המכונה בפי כל האר"י הקדוש, נולד בשנת רצ"ד בירושלים, לאביו רבי שלמה לוריא זצ"ל.
על לידתו מסופר: יום אחד כששהה רבי שלמה לבדו בבית הכנסת, ולמד בהתמדה, נגלה אליו אליהו הנביא ז"ל. ויאמר לו: "דע ששליח ה' אני אליך, לבשרך שילד לך בן, וקראת שמו יצחק, והוא יחל להושיע את ישראל מיד הקליפות, ועל ידו יתוקנו כמה נפשות שהם בגלגול, ויגלה סודות התורה שהם סתומים, ויפרש ספר הזוהר. ושמו יצא בכל העולם. לכן הזהר והשמר שלא תמול אותו עד שאבוא אני ואהיה סנדק הילד". ויהי ככלותו לדבר, נעלם. רבי שלמה נשאר כל היום בבית הכנסת בוכה ומתפלל לה'. וכך היה אומר: "רבש"ע, קיים הבשורה שבשרתני, ואע"פ שאיני הגון וכדאי, למענך עשה ולא למעני, ואל יגרמו עונותי לבטל ממני הבשורה אשר בישרתני". ובלילה הלך לביתו, ולא גילה הסוד אפילו לאשתו.
לימים אכן נולד לו בן, ונתמלא כל הבית אורה, ושמח בו רבי שלמה מאד. ביום השמיני הוליכוהו לבית הכנסת למולו כנהוג. שם הסתכל רבי שלמה בכל ארבע פינותיו לראות אם בא אליהו ז"ל, אולם לא ראהו. וכל העם אצים לאמר: "גש החזק בבנך למולו"? והוא השיב שעדיין לא באו כל קרוביו. ועברו שעות אחדות, ואליהו לא בא. אז דבר במרירות נפשו ויאמר בלבו: "אחר שאליהו לא בא, עונותי הטו אלה, שלא נתקיים בי הבשורה". והנה בתוך בכיתו נגלה אליו אליהו, ויאמר לו: "אל תבכה עבד ה', קרב אל המזבח ועשה את עולתך שכולה כליל לאשים, ושב על כסאי, ואני אמול את הילד. רק נתעכבתי לדעת התשמור מצותי". אז לקח אליהו הילד, וימול אותו, ולא ראהו אחר זולתו, ותכף בהגיע הילד לביתו אחר הברית נתרפא.
ימי נעוריו
בעודו ילד ניכר עליו כי לגדולות נוצר, וכבר אז למד בשקידה עצומה. כשהיה בן שמונה התייתם מאביו. מתוך עניותם ירדה המשפחה למצרים, לבית אחי אמו מרדכי פראנציס זצ"ל שהיה עשיר ובעל חסד גדול. ר' מרדכי קבלם באהבה ובסבר פנים יפות, האכילם הלבישם והנעילם, ודאג לכל מחסורם. כמו כן שכר להם מלמדים הגונים ללמדם תורה, למען יגדלו בדרך ששאף להם אביהם הגדול במעלות התורה והיראה.
במצרים נתקבל רבינו בישיבת רבי דוד בן זמרא – הרדב"ז זצ"ל, דבר שזכו לזה רק בחורים מצוינים מאד. בישיבה שם למד גם הגה"ק רבי בצלצל אשכנזי בעל 'שיטה מקובצת', רבו הרדב"ז ביקש ממנו שיהיה לו לרב ומורה.
פרק האיש מקדש
כשהגיע לפרקו נשא את בתו של דודו רבי מרדכי פראנציס לאשה, והוא החזיקם על שלחנו בכבוד גדול. אחרי נשואיו המשיך רבינו ללמוד עם רבי בצלאל אשכנזי. ור' מרדכי דאג גם למחסורו של רבי בצלאל, למען יוכל להמשיך ללמוד עם חתנו באין מפריע. שבע שנים למדו יחד האר"י הקדוש עם רבי בצלאל אשכנזי ש"ס ופוסקים בחברותא. הם למדו ביגיעה גדולה מתוך פרישות וקדושה, עד שלמדו גם תורת הנסתר. בחיבורו על הש"ס שיתף רבי בצלאל גם את האריז"ל. ומובא בשם הגדולים להחיד"א על הספר שיטה מקובצת למסכת זבחים שחוברו על ידי שניהם ביחד, ושם היה מפורש על כל דבר חידוש מי אמרו רבי בצלאל או האריז"ל, אבל לדאבון לבנו נאבד חלק זה, ולא יצא לאור כמו שאר החלקים.
פרישותו
יום אחד ישב האר"י הקדוש בבית הכנסת להתפלל, ולצדו ישב אדם נוסף. ויפן האריז"ל, וירא בידו ספר, ופנה אליו, וראה בו סודות עליונים. אחר התפלה אמר האריז"ל לאותו איש: "הגד לי מה כתוב בספר זה". ויען האיש ויאמר: "מה אדבר, כי ה' מנעני מכבוד, כי מן האנוסים אני, ולפי שראיתי כל אחד מתפלל מתוך הספר, ומפני הבושה לקחתי זה הספר, ואיני יודע מה כתוב בו". אמר לו האריז"ל: "אם כן מכור לי זה הספר, ואתן לך סידור גם כן". אמר לו: "וכי מחוסר דמים אני שאתן לך הספר בדמים. אך דרישה אחרת לי אליך, שתבקש מחמיך שיוותר לי על המכס, ובתמורה אתן לך הספר". ובהיות שהאר"י הקדוש חשק בספר זה, חילה פני חמיו, שאכן הסכים לוותר הסכום של המכס, ובתמורה קיבל האריז"ל את הספר.
האר"י הקדוש היה מעיין בספר זה ובספר הזוהר בכל מאמצי כוחו, בסגופין ובתעניות. ועל ידי מעשים אלו זכה שבכל לילה היו אומרים לו בחלום אם הבין את דברי הזוהר נכון או לא. לפעמים אמרו לו שההבנה שהבין היא הבנה נכונה, אבל אינה כוונת הרשב"י. ולפעמים היו אומרים לו שאם ירצה להבין המאמר צריך שיעשה עוד סגופין וכן היה. ובראות כך הלך ונסגר במצרים הישנה שש שנים. והיה לומד ביום ובלילה בקדושה ובטהרה, עד שזכה שבכל לילה היו מעלים נשמתו ושואלים לו באיזה ישיבה של מעלה רוצה לעלות, אם לישיבת רבי אליעזר הגדול, או לישיבת רבי עקיבא או לישיבת הרשב"י, ולמקום שהיה רוצה, היו מוליכים אותה, והיו מוסרים לה סודות נוראים, ובבקר לא היה שוכח דבר, והיה מגלה לתלמידיו. כן זכה לרוח הקודש, ולפעמים נתגלה אליו אליהו ז"ל ומלמדו סתרי תורה. רק בערב שבת סמוך לחשיכה בא לביתו, ולא היה מדבר עם שום אדם, ואפילו עם אשתו אלא להכרח גדול ובלשון הקודש מקצר ועולה.
כתב החיד"א (מדבר קדמות מערכה א אות כו): "ואני בעניותי פשיטא לי דרבינו האר"י זצ"ל, היה נטהר באפר פרה על יד אליהו זכור לטוב, ואז נחה עליו רוח הקדש להפליא. והגם כי לא ראיתי כתוב רמז מזה ולא שמעתי, לבי אומר לי שהרב ז"ל היה מעלים הדבר העלם נמרץ לרוב ענותנותו".
עלייתו לארץ ישראל
אחרי השנים של הפרישות הגדול שעשה במצרים בעודו כבן ל"ו שנים, נתגלה אליו אליהו הנביא ז"ל בציווי הקב"ה, ואמר לו: "כבר הגיע העת, עתה עלה לא"י לצפת תוב"ב, ושם תמצא חכם אחד ששמו מורנו הרב רבי חיים קליפרי"ז, אותו תמשח תחתיך, סמוך ידך עליו ומסור לו כל חכמתך, כי הוא ימלא מקומך וכל עצמותיך לא באת בעולם הזה אלא לתקן נשמתו של רבי חיים, כי היא נשמה יקרה מאוד, ועל ידך יזכה לחכמה ויצא ממנו אור גדול לכל ישראל. ואני אבטיחך שאתגלה אליך בכל עת שתצטרך לי, ואגלה לך רזים עליונים ותחתונים. וגם הקב"ה ישפיע עליך רוח הקודש אלף ידות מה שלא תוכל לזכות פה על האדמה הטמאה". מיד הכין עצמו לדרך וישם פעמיו לארץ הקדושה, הוא אשתו ובניו וכל אשר לו, לק"ק צפת.
כשעלה לארץ ישראל התעלה עוד יותר, וסיפר תלמידו רבי אברהם הלוי זצ"ל, פעם אחת בשבת פרשת בלק נכנס אצלו, ומצאו ישן שינת צהרים. ומצאו שהיה מרחיש בשפתיו בתוך השינה. והלך אליו רבי אברהם והטה את אזנו על פיו של האריז"ל, לשמוע מה שהוא מדבר, ובתוך כך ניער האר"י הקדוש משנתו, וראה אותו עומד לידו. אמר לו: "מה אתה רוצה בכאן"? אמר לו: "ימחול לי האדון שראיתי למעלת כבוד תורתו מרחיש בשפתיו, והטיתי את אזני כדי להקשיב מה שדבר הרב". אמר לו האריזל: "תמיד כשאני ישן, נשמתי עולה למעלה דרך שבילין ונתיבות הידועים לי, ומלאכי השרת באים בעדי ומקבלים נשמתי, ומביאים אותי לפני מטטרון שר הגדול. והוא שואל אותי לאיזה ישיבה אני רוצה לילך, ובאותם הישיבות מוסרים לי רזי וגנזי התורה אשר לא נשמעו ולא נודעו אף בזמן התנאים ע"ה. אמר לו רבי אברהם: "ולא יגלה לי הרב מה שלמדו לו עתה בזה הפעם"? התחיל האר"י הקדוש לשחוק, פתח ואמר: "מעיד אני עלי שמים וארץ, אלו הייתי דורש שמונים שנים רצופים, לא יכולתי לסיים מה שלמדתי בזה הפעם בפרשת בלעם ובאתון".
ופעם אחת שאלו תלמידיו: "רבינו נר ישראל, כל כך חכמה מסר לך השם יתברך ביד מעלתך, למה לא יחבר הרב חיבור אחד נחמד כדי שלא תשתכח תורה מישראל". השיב להם בזה הלשון: "אלו היו כל הימים דיו, וכל הקנים קולמוסים, וכל הרקיעים גוילים, לא יספיקו לכתוב כל חכמתי. וכשאני מתחיל לגלות לכם סוד אחד מן התורה, נתרבה עלי כל כך שפע כמו נחל שוטף. ואני מבקש תחבולות, מהיכן אפתח לכם צנור דק וקטן לומר לכם סוד אחד מן התורה, כאשר יוכלון שאת, ולא להרבות לכם יותר מדי ותפסידו הכל. כמו הנער שהיה נחנק בגרונו אם באה לו החלב ברבוי. לכן עצתי זאת שתכתבו אתם מה שתשמעו ממני, וישאר לכם לזכרון לדורות הבאים. אמנם לא ניתן רשות לשום חכם מכל חכמי א"י לכתוב דבריו בספר, זולת לרבי חיים קליפרי"ז (ויטל) שאין אחד מכם יכול לירד לסוף דעתי כמותו".
מעשה נורא בענין צדקה
מסופר: פעם ישב האריז"ל בשדה אצל קבר הושע בן בארי, עם עשרה תלמידים מובחרים, והיה דורש ומגלה להן סתרי תורה. באמצע הדרוש פתח ואמר להם: "חברים, קול של כרוז אני שומע, שעומד ומכריז ברקיע למעלה, וקולו הולך בכל הרקיעים, ואומר בזה הלשון: "בגזירת עירין פתגמא, ובמאמר קדישין שאילתא, שיבא ארבה אין מספר בגבול צפת, ויאכל כל עשב וכל פרי האדמה, ולא ישאר מחיה לכל יושביה, בעבור עני אחד ושמו ר' יעקב אלטריץ, שיושב ומתרעם על הקב"ה. והקב"ה אינו יכול להתאפק עוד על כל שכיניו הרעים יושבי צפת, שאינם משגיחים עליו", עד כאן לשון הכרוז". והמשיך האר"י הקדוש: "בני למען השם, מהרו ונקבץ בינינו איזה מתנה טובה, ונשלח אותה לאותו עני, אולי ינחם ה' על הרעה".
מיד קבצו ביניהם כמו ג' טליר, והאריז"ל שלח אותם על ידי אחד התלמידים בשם רבי יצחק הכהן ז"ל. בזריזות הלך רבי יצחק כדי לקיים את השליחות. ויהי בעת שנכנס לבית העני, מצאו עדיין יושב ובוכה. שאלו רבי יצחק: "למה אתה בוכה"? אמר לו ר' יעקב: "אני בוכה על רוע מזלי, שנשברה לי החבית של חרס שנהגתי למלאות מים לכל השבוע, ועתה שנשברה, במה אקנה אחרת. ישבתי ובכיתי לפני השם למה אהיה בכזה דוחק גדול, וכי אני יותר רשע מכל העולם כולו". כשמוע רבי יצחק דברים אלו, היה משתומם איך צדקו דברי האר"י הקדוש, והיה נותן לו המעות. ואמר לו: "אדוני, למען השם, הזהר מכאן ואילך מלהתרעם על מידותיו של הקב"ה, שכך וכך היה המעשה". ר' יעקב הודה לו, וקיבל עליו שלא לעשות עוד כדבר הזה, והיה מתפלל לפני השם שימחול לתושבי העיר, ושינחם על הרעה אשר גזר. רבי יצחק חזר לישיבת האריז"ל והחברים, וסיפר להם המאורע, ותמהו כל החברים על גודל השגת רבם. אמר האר"י הקדוש: "אכן כבר נתבטלה הגזירה תהילה לקל". וחזרו ללמוד.
כעבור שעתיים ראו, והנה בא ארבה חיל גדול כבד מאוד, ונחרדו כל התלמידים. אמר להם האר"י הקדוש: "אל תיראו, כי כבר בטלנו את הגזירה, ופייסנו העני. ומעתה אין דבר רע שבח לקל". וכך היה, הרוח נשאה את הארבה לתוך הים הגדול, ושם נטבעו, ואף לא אחת מהם הגיע לארץ. ומאותו היום והלאה, שמו עיניהם יושבי צפת על אותו העני להשגיח על כל צרכיו. לימים נתמנה אותו עני לאב בית דין בסיניה הוא טריפולי.
חביבות המצוות
על אהבתו המפלגת לכל דבר מצוה מסופר בספר שלחן ערוך האר"י ז"ל (נדפס ע"י תלמידיו), המביא את מנהגי האר"י הקדוש (בענין נדיבות והוותרנות), כי כאשר היה צריך לקנות חפץ של מצוה, כגון לולב ואתרוג לא היה עומד על המקח, רק כמחיר אשר היו הסוחרים דורשים בעבור הלולב או האתרוג שבחר לעצמו כן היה משלם. ולא עוד אלא לפעמים היה מניח את כל צרור כספו לפני המוכר ומורה לו שיקח כרצונו. וכן היה נוהג לומר שאין לסרב על שיעור המצוות.
כחיבתו את המצוות, כן אהבתו את התורה היתה ללא שיעור. שמח היה בשמחת הקדוש ברוך הוא ובמצוותיו ובתורתו יותר מכל ממון שבעולם. פעם אחת אף גלה לאיש סודו כי כל מה שהשיג שנפתחו לו שערי חכמה ורוח הקדש, היה בשכר זה שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית (עי' מ"ב סי' תרס"ט ס"ק יא), יותר מכל מיני תענוגים שבעולם, יותר מכל זהב ופז רב ואבנים טובות ומרגליות.
כל ימיו היה האר"י הקדוש בודק ושם את דרכיו, מעיין יפה יפה בקמטי לבו, שמא חלילה לא היטיב להזדכך במדות, פן נסוג אחור במשהו חס ושלום. תמיד התפלל והתחנן אל בוראו, כי יעזור לו להיות מוסיף והולך ברכישת קניני הנפש. אף סמוך לפטירתו שמעוהו ממלמל ומבקש שמרני מידי גאוה.
פטירתו
פעם אחת דרש האר"י הקדוש לתלמידיו בשדה סוד גלות מצרים. והיה מפרש אחד ממאמרי הזוהר שבפרשת פנחס. באמצע דבריו אמר: שכאן איני יכול לגלות סודות, מפני שיש סכנה גדולה בדבר. אולם תלמידו המובהק רבי חיים וויטל הפציר בו עד בוש. ולהיות שגזרו עליו שלא יעלים שום דבר ממה שישאל ממנו הר"ר חיים, היה מוכרח לגלות לו, וגילה לו הסוד. אחר שסיים את דבריו הכה האר"י הקדוש בידו על ראשו, ואמר: "ברוך דיין האמת". שאלו לו תלמידיו: "מאי האי אדונינו מורינו"? אמר להם: "עתה יצאה הגזירה שימות בני משה קודם ז' ימים, בעבור שגליתי לכם הסוד". כיון שהגיע לעת ערב ובאו מן השדה, הלך האר"י הקדוש יחד עם רבי חיים וויטל לביתו. כשהגיע האריז"ל לביתו שאל לאשתו: "בנינו משה היכן הוא"? אמרה: "זה ב' שעות שבא מבית הספר, ואמר לי שראשו כבד עליו, והשכבתיו במטה". מיד הלך האריז"ל אל הנער יחד עם תלמידו רבי חיים וויטל, ושם ידו על ראשו, והרגיש שהיה שורף כמו אש. לא עברו ז' ימים וימות הנער כדבר איש האלקים.
אח"כ שלח אחר התלמידים, ואמר להם: "אל תיראו שאמנע מכם מנהגי, בעבור פטירתו של בני משה, אילו ימותו לי כל בני, וגם אני בעצמי לא אניח ידי, ולא אעזוב אתכם מללמד אתכם כל רזי התורה, כדי לתקן אתכם בשלימות, למען תאירו את כל העולם כולו בחכמתכם". וישמחו התלמידים שמחה גדולה עד מאוד, כי חשבו כי כבר הם נזופים לפניו, ונשקו לו ידיו ורגליו, ואמרו: "יחי אדונינו המלך לעולם, הוא ובניו בקרב כל ישראל".
לאחר כמה ימים, שאל רבי חיים וויטל את רבו פשט בדברי תוספתא. אמר לו האריז"ל: "בחייך רבי חיים, שתניח אותי בכאן שלא אפרשנה לך, ויונעם לך, וגם לי, ולכל העולם שסוד גדול בכאן, ואינם רוצים שאגלה אותו". אמר לו: "מוכרח אתה שתגליהו לי". וחזר ואמר לו האר"י הקדוש: "ראה שאם אגלה אותו לך, סופו שתתחרט עליו חרטה גדולה, ואני מתרה בך, אבל אני מוכרח ומצווה שלא למנוע ממך כל מה שרצונך לדעת, על כן אני מזהירך שתניחני מלפרש לך זו התוספתא". אולם רבי חיים וויטל לא הרפה, ואמר: "אני רוצה שהרב יפרש התוספתא על כל פנים". באין ברירה פירש לו התוספתא וגילה לו סודה. אחר שגילה אותו, אמר: "שכבר יצאה הגזירה שאמות באותה שנה, מחמת זה שגיליתי לך זה הסוד, ואתה בעצמך גרמת לך זה ההיזק, שאם לא היית מפציר בי כל כך לא הייתי מגליהו לך, ולא היו מענישים אותי מן השמים וכבר רמזתי לך כמה פעמים ואתה לא רצית ליתן לבך לדברי. ואכן אין אני חש לא עלי ולא על בני ביתי, אלא עליכם אני מצטער, איך אניח אתכם בלי שלימות תיקוניכם". נתעצבו התלמידים אל לבם, ואמרו: "הלואי לא היינו שואלים דבר".
אחר כך עשה האריז"ל הסגר אחד לאלו העשרה חברים, ותקן חדרים לנשים והטף בפני עצמן באותו החצר של בית ההסגר עצמו. לסוף חמשה חדשים נפלה קטטה אחת בין הנשים בערב שבת, והנשים הגידו אותו לבעליהן, כך נמשך הדבר עד שגם החברים נתקוטטו. והאר"י הקדוש הזהירם תמיד שישרה ביניהם אהבה ואחוה ושלום. ובאותו היום עברו על דבריו.
לעת ערב כשיצא האר"י הקדוש עם החברים לקבל שבת, חזר לבית הכנסת מר וזעוף, וישב כל זמן התפילה באנינות. רבי חיים וויטל כשראה אותו כך, נבהל מאוד, כי לא היה כן מנהגו. לאחר שסיימו התפילה, הלך רבי חיים אליו, ואמר לו: "רבינו למה ראיתיך כל זמן התפלה הזאת באנינות ובמר נפש". אמר לו האר"י הקדוש: "מפני שראיתי בקבלת שבת את הס"מ שאמר זה הפסוק: "גם אתם גם מלככם תספו" (שמואל א יב כה), מכאן נראה שכבר נחתם גזר דין בעונותינו הרבים, ולא נחתם אלא בעבור קטטה שנעשה היום בין החברים. שכל זמן שהיה שלום ביניהם לא היה לו בית כניסה לקטרג". וכך היה בעונותינו הרבים, באותו שנה ביום ה' אב שנת של"ב, נתבקש האר"י הקדוש בישיבה של מעלה בעודו צעיר לימים רק בן ל"ח שנים. כמו כן נפטרו חמשה תלמידים מהחבריא קדישא.
צאצאיו
האר"י הקדוש השאיר אחריו דורות ישרים מבורכים, ואלו הן: בנו רבי משה זצ"ל שנפטר בחיי אביו. בנו רבי שלמה זצ"ל. בתו מרת עכסה ע"ה. ועוד בת היה לו, לימים הגיעו הבנות לפולין. בת אחד נשאה לרבי שלמה קארו, בנו של הבית יוסף זצ"ל.
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן
מקורות: עמק המלך הקדמה שלישית, שבחי האר"י
נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.
