רבינו שמואל בנימין נולד ביום א' דר"ח אדר א' שנת תקע"ה בעיר פרעשבורג, לאביו הגדול מרן רבינו משה סופר זצ"ל בעל ה'חתם סופר', מגזע הכוס הישועות, ורבינו שמשון מפראנקפורט בעל 'ילקוט שמעוני'. ולאמו הרבנית מרת שרל ע"ה, בת הגה"ק רבי עקיבא איגר זצ"ל אב"ד פוזנא.
בהיותו ילד כבן שש נחלה במחלה קשה מאוד, עד שנשקפה לו סכנת חיים. והרבו בתפילות ופדיונות עבורו, ואז הוסיפו לו את השם 'אברהם'. אך מצבו לא הוטב ואף הלך והחמיר. כשראו הרופאים שהוא נוטה למות, שלחו לקרוא לאנשי חברא קדישא שהדליקו נרות בראש מיטתו, ואמרו את התפילות הנוהגות בשעת יציאת נשמה. אחד הרופאים פנה לאבי הילד, ואמר לו: "ידענו אדונינו כי איש אלקים קדוש אתה, אם בתפלתך לא תוכל להושיע לבנך, מצידנו אפס תקוה". כששמע דברים אלו, נכנס לחדר לימודו, ויחל משה את פני ה' אלקיו בתפלה קצרה. הילד החולה בגודל חליו צעק: "שמע ישראל", ונענו האב והבן, ונתקבלה תפלתם. ואמרו הרופאים: "עתה ידענו ביותר כי איש אלקים קדוש הוא, כי לפי ראות עינינו כעת נתחדשה תקוה בלבנו שיתרפא מחליו". החת"ס הגיב על זה ואמר: "ממני לא סר בטחוני אפילו רגע אחד". העידו מגדולי תלמידיו כי לאחר מכן אמר החת"ס: "אויף איין יובל האבע איך איהם אויסגעבעטן".
ימי נעוריו
בהיותו עוד צעיר לימים כבן תשע שנים, ניכר עליו כי לגדולות נוצר, וכמו שמעיד אחד מחשובי תלמידי החת"ס ז"ל, הגאון רבי יצחק אהרן לאנדסברג זצ"ל אב"ד גראסווארדיין: "אני יודע כי היה קדוש ה' מכובד מרחם אמו. אני הגבר ראתה עיני כאשר היה הגאון ז"ל כבן תשע שנים, היו ניכרין בו בוצין מצדקתו, והיה מתפלל בדמעות שליש, והנהגתו כבר אז היתה כצדיק יסוד עולם".
בהגיעו למצוות, בשבת קודש פרשת משפטים, ב' דר"ח אדר תקפ"ח, דרש ברבים חידושים ופלפולים שחידש בעצמו. כנהוג, כיבדו המשתתפים את החתן בדורונות. בין המתנות היה תיבה של כסף ובתוכה מסודרים נרות דקות של שעוה, ששלח מוה"ר בער פראנק ז"ל. לפליאתם של הציבור לפשר המתנה, הסביר ואמר: "לפני שבע שנים כשכמעט כבתה נר נשמתך, הדליקו בני ה'חברא קדישא' נרות אלו עבורך, אבל, תהילה לקל, נתהפך ה'נר' ל'רן' ושמחה, ובעז"ה תזכה להאיר לעולם כשמש בצהרים".
רבינו עלה ונתעלה בצל אביו הקדוש שממנו קיבל מרבית תורתו, ומלבד זה למד גם אצל נאמן בית ה'חתם סופר', הגאון הצדיק רבי פישל סופר זצ"ל. כך המשיך בעלייתו בתורה ויראה.
פרק האיש מקדש
בשנת תקצ"ב, בא רבינו בקשרי שידוכין עם מרת חוה לאה, בת הרב יצחק ווייס ז"ל מגארליץ, שהיה נודע לגביר מופלג, רחים ומוקיר רבנן, ואיהו גופיה צורבא דרבנן.
על השתלשלות השידוך מסופר: בהגיע מרת חוה לאה לפרקה, ביקש אביה להשיאה לבחור תלמיד חכם מישיבתו של מרן החתם סופר, ולכן שיגר אל החת"ס מכתב בו ביקש, שישלח לו את המיוחד שבבחירי תלמידיו עבור בתו המשכלת. החת"ס בחר באחד ממיוחדי תלמידיו, תלמיד חכם מופלג ויר"ש מרבים, למען יפגש עם אבי המדוברת אשר יתהה על קנקנו. לאחר זמן קיבל החתם סופר מכתב מר' יצחק, בו נאמר: כי אכן מצא הבחור חן בעיניו בהיותו כלי מפואר מלא וגדוש מזן אל זן, אלא שמאחר וראה שהלה הולך עם 'קפל' בשולי מכנסיו, דבר שנחשב כמודערן בגארליץ שבגליציה, אינו יכול להכניס בחור כזה לביתו ולתת לו את בתו.
משראה החת"ס את גודל צדקתו של ר' יצחק, עד שהוא מוכן לוותר על כלי מפואר שכזה לאחר שכבר עמד על סגולתו, רק בשביל נימוק זה, שבה הדבר את לבו וביקש להשתדך בעצמו עם אותו ישר דרך. ולכן ביקש החת"ס מחברי הבד"ץ דפרשבורג שיחוו דעתם על בנו, ואם ימצא חן בעיניהם, ימחלו נא ויכתבו זאת לרבי יצחק ווייס. בדרך זו גלגלו מהשמים שיתוודע מרן החת"ס לזיווג המוכן לבנו הגדול (באר מרים פ"א).
שמחת הנישואין התקיימה באביב בשנת תקצ"ג בעיר קאמארן. לפני כניסתו לחופה ביקש רבינו מאביו שיאציל עליו את ברכת קדשו. שאלו החתם סופר: "בני יקירי איזה מסכת סיימת לרגל המאורע"? – כי היה מנהג נפוץ בימיהם לסיים מסכת לקראת שמחת הנשואין – והשיבו: "לא סיימתי מסכת, אבל סיימתי משניות סדר טהרות". בשמעו זאת זלגו עיניו דמעות מרוב התרגשות, ואמר: "אכן הכנה דרבה היא להשלים סדר טהרות לרגל הנשואין", והוסיף ואמר: "הרי נהגו לעשות הדרן לאחר הסיום, אף אנו נקשר את סדר טהרות לסדר זרעים ומסכת ברכות, יתן ה' ותזכה לזרע של קיימא, ולכל הברכות האמורות בתורה" (סנה בוער באש פי"ח).
רבי יצחק הבטיח מלבד הנדוניה לפרנס הזוג שש שנים וכל מחסורם עליו. הם קבעו דירתם בפרעשבורג, ובזכות חותנו ישב רבינו שם בהשקט ובטח על התורה והעבודה סמוך לשלחן אביו הקדוש. בשנה הראשונה אכלו הזוג על שלחנו הטהור של החתם סופר.
על כס הרבנות
סמוך לפטירתו פנה מרן החת"ס אל בנו, ואמר לו: "זקינך רבי עקיבא איגר יעמוד לימינך, זקינך המהרשש"ך יעמוד לשמאלך, ומלאך פלוני על ראשך, וגם אני יבוא אחריך ומלאתי דבריך". אחרי פטירת אביו ביום כ"ה תשרי ת"ר מילא רבינו את מקומו ברבנות פרעשבורג.
עודו צעיר לימים היה רבינו בעת שקיבל עליו את על הרבנות, אך בן כ"ד שנה. מיד נכנס לתפקידו במלא כוחו, והיה מבחר המנהיגים, כי שיכל את ידיו להנהיג בני עדתו ישיבתו והמדינה, בחכמה נפלאה ועמוקה, ומי כמוהו מורה דרך לרבים, והכל על אדני הענוה הוטבע. רגיל היה לומר, שהלכות 'רבנות' הם השולחן ערוך החמישי.
וכה כתב עליו אחיו הגה"ק רבי שמעון זצ"ל בהסכמתו לשו"ת כתב סופר: "אם אבוא לספר פרטי מידותיו וצדקותיו, נקיון כפיו ובר לבבו בתהלוכותיו ומעלותיו, תורתו פרישותו וחסידותו של מר אחי הקדוש זצוק"ל, יארכו הדברים אריכות גדול ועדיין לא אגיע לחצי שבחו. כמרגניתא דלית ביה טימי, כל מאי דאת משבחה את מגנה. ודי לנו בקצירת האומר, שהיה ממלא מקום אאמ"ו מאור הגולה זצ"ל במלואו וטובו, ולא זז זיז כל שהוא מארחו ונתיבו. כל יודעיו ומכיריו קראו שמו 'כלאב', כי אמרו 'כולו אב' וזיוו חופף עליו כל היום, רוח קדשו בקרבו ונודעה יד ה' בכל מפעליו, כי סמך משה את ידיו עליו, והיו כל מידותיו מתרומות מידותיו של אביו, תורתו צדקתו וענותנותו, ומנהיג נשיאותו, על ישראל הדרתו. אשריו שגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב ברוך מבואו ועד צאתו, הלא כל הארץ מלאה תהילתו, אלפים אלופים תלמידיו יבואו ויגידו צדקתו, רבוי חיבוריו הניח אחריו ברכתו, יעידון על גדולת תורתו ונפלאות שקידתו, הלא המה שו"ת על כל ארבע חלקי שלחן ערוך, וחידושי הלכות על הרבה מסכתות, מלבד הרבה קונטרסים על רוב סוגיות הלכה ותוספות וחידושי אגדה ודרשות הרבה מאוד כולם בכתב ידו הטהורה. וזה ממש למעלה מן טבע האנושי, איך הספיק לו הזמן לחדש ולכתוב עם חולשת גופו ורוב הטרדות עול הצבור והתלמידים. עליו ועל כיוצא בו יאמר, מקום הארון אינו מן המדה".
רבינו היה שוקל במאזני שכלו איך יצא תועלת מפסקו וגם כשהשיב רבינו לשלילה, השתדל לעזור לשואל בכל יכולתו. פעם נשאל רבינו אודות איש עני שנולד לו בן בשבת קודש, ובמקומו אין מוהל אומן, גם אין בידו לשאת בהוצאות הבאת מוהל ממקום אחר, ויש שם אחד שעדיין לא מל ומוכן לקיים המצוה. אך כבר נפסק בשו"ע שמי שלא מל לא ימול פעם ראשונה בשבת. והשאלה אם דין זה אמור אף כשאין מוהלים אחרים. בתשובתו בבירור רחב כדרכו, מסיק רבינו לאיסור. אולם לא ראה לפטור את עצמו בכך, וכמו שהוא כותב (שו"ת כת"ס יו"ד סי' קכ): "ושלא תדחה המצוה בזמנה בש"ק, טרחתי עצמי יגעתי ומצאתי אחר הפצרה בדברים היוצאים מן הלב, כי היקר הקצין אומן נפלא יקרא ה' אלי' ווייס שי' מפה, יסע לילך על הוצאותיו בעש"ק למקום פר"מ למול הילד בש"ק אי"ה. שש אנכי על אמרותיו כמוצא שלל ואלי' זכור לטוב לפני ה'".
דביקותו בתורה
דביקות רבינו בתורה הקדושה לא ידעה גבולות. הוא נהוג לקום כל יום לאחר חצות לילה וללמוד בעיון, ורק כשתים ושלוש שעות היה שוכב על מטתו, והרבה פעמים גם בנתיים הקיץ, והביט על מורה השעות, אם עוד לא הגיע העת אשר יעמוד ממטתו, וכשהגיע השעה אשר חשב שכבר יצא ידי חובת שינה, קם בזריזות. ובירך ברכת השחר בקול חוצב להבות אש, בדבקות גדולה ובשמחה רבה.
ומסופר: שביקש מהנכרי שהיה ממונה להסיק את התנורים בביתו, שאם יראה בשעה שתים אחר חצות שעדיין אין האור בוקע מחדר לימודו, שיראה להעירו תיכף משנתו. וסיפר הנכרי: שמעולם לא קרה שיצטרך להעיר את הרב, כי תמיד כבר ישב בשעה זו והגה בתלמודו.
וכמעשיו בחול כך מעשיו בשבת. גם אז היה רגיל לקום כמה שעות אחר חצות לילה ולעסוק בתורה. בליל שבת היה מנהגו ללמוד עם שני בחורים ועם אחד מבניו משניות וגמרא שבת ועירובין על הסדר ברוב חדוה ושמחה. ורגיל היה לומר: "מתענוג גדול הזה לעמוד באשמורת הבוקר ללמוד בדעת צלולה, אין יודעים הפושעים מאומה".
על גודל אהבת התורה של רבינו מסופר: פעם אחת גברה העייפות על אחד מתלמידי רבינו שהיה לומד עם רבו באשמורת הבוקר, ורצה לנוח כל ליל שבת קודש, והיות שעליו היה מוטל להכין נרות ארוכות בחדר הלימוד שלאורו היו לומדים, גמר בלבו שלא להדליק הנרות, ובהעדר אור יוכל לחזור למיטתו לשינת הלילה.
באשמורת הבוקר הגיע רבינו להקיצו. אחרי שהתלבש הלכו לחדר הלימוד ופתאום נתגלה לרבינו המחזה שהנרות אינם דולקים, ולא יכול רבינו לעמוד בנפשו ופרץ בבכי על שלא יזכה להגות בתורת ה', ולימודו שהיה אצלו עונג שבת הגדול ביותר הושבת. כשראה התלמיד מה שעולל לרבו, ניחם והתחרט מאד על מעשהו, וקיבל עליו במחשבתו יעבור עלי מה, לעולם לא ישנה הדבר, כי לא שיער כלל גודל הצער שיגרום לרבו, ועד כמה קשור רבו לתוה"ק, שבביטולה פסקי ליה חיותא (מנהגי רבותינו פ"ב הערה כב).
פטירתו
בשנותיו האחרונות נחלש רבינו מאוד, וביום י"ט טבת תרל"ב השיב את נשמתו הקדושה לבוראו.
צאצאיו
רבינו השאיר אחריו דורות ישרים ומבורכים ואלו הן: בתו מרת שרל ע"ה, אשת רבי יעקב יהודה ליב הכהן שטראסער זצ"ל. בתו מרת רחל ע"ה, אשת רבי רפאל הלוי סג"ל דייטש זצ"ל מסעפלאק. לאחר פטירת בעלה, נישאה מרת רחל להגאון רבי צבי הירש וייס זצ"ל אב"ד דאמבראווא, בן ר' אליקים וייס ז"ל מזבארוב, גיסו של רבינו. בנו רבי יעקב עקיבא זצ"ל, ממיאווא. בנו רבי משה זצ"ל מזיבינבירגן. בנו וממלא מקומו מרן הגה"ק רבי שמחה בונם זצ"ל, בעל ה'שבט סופר'. בתו מרת הינדל ע"ה, אשת תלמידו רבי אברהם יעקב סג"ל הירש זצ"ל. בנו רבי יצחק ליב זצ"ל, בעל 'סופר מהיר'. בנו הגה"ק רבי שמעון זצ"ל אב"ד ערלוי. בתו מרת רויזא ע"ה, אשת רבי יצחק צבי פריי זצ"ל. בנו הגאון רבי שלמה זצ"ל אב"ד בערגסאס, בעל 'חוט המשולש' ו'אגרות סופרים'.
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן מקורות: חוט המשולש
