כל אדם מתמודד עם אתגרים, פעמים שהאתגרים קלים ופעמים שהאתגרים מורכבים יותר אך כמעט תמיד באיזשהו שלב האתגר תופס תאוצה והוא הולך ונהיה מורכב יותר ויותר.
כמו בעל עסק שסיפר לי השבוע כדלהלן: חמש עובדות שלי התגלו כמאומתות קורונה כך שברור שלא יגיעו לעבודה ולכן אני צריך למצוא ממלאות מקום.
אני צריך להפקיד היום 25,000 ₪ בכדי לכסות חריגה בבנק ועדיין אין לי מאיפה להתחיל.
מהנהלת החשבונות שלחו דוא"ל על חוסר במסמכים יומיים בלבד לפני סיום השנה הלועזית, סוכן הביטוח התקשר לברר מה עם ההפקדות עבור הפרשות לעובדים לחודש זה. הספקים לחוצים לתשלום כמדי סוף חודש ועוד יותר בגלל החשש מקריסת עסקים בתקופה זו ועוד כפי שכל אחד חווה מדי פעם בחייו.
למעשה יש בלי סוף פתגמים המסכמים את התיאור דלעיל כמו צרות באות בצרורות וכו' וכו', אבל למה זה באמת קורה? למה אנחנו מדי פעם מאותגרים במידה כזו שכל אירוע יחיד יכול למוטט אותנו קל וחומר כשאנחנו בשרשרת אירועים?!
התגובה הטבעית שלנו היא לחפש אשמים – כמאמר הפתגם 'אנחנו זקוקים לגורם להודות לו ולגורם להאשים אותו, קשה לנו להאמין שדברים שקורים לנו הם תוצר של העשייה שלנו' (חאפסה שה).
נוכל ונצליח בס"ד לשפר את מצבנו כשנסכים לבדוק את טעויותינו ולא נתנהל כמו אותו מנהל חדש שפוחד מאוד להיכשל בתפקידו ולא מתאפיין במקצועיות רבה, יתלונן כי עובדיו הם טיפשים חסרי הכשרה, עובדים בצורה לא מקצועית ולא מבינים את הוראותיו הברורות והמצוינות.
בתכל'ס העובדים יכולים להיות מומחים נפלאים, אבל המנהל המבוהל לא מסוגל לראות את זה, ורואה בהם את חוסר המקצועיות של עצמו, השלכת התכונות הפסולות על אחרים מגנה מפני בושה ורגשי אשמה, אך גם עוזרת לא לקחת אחריות.
המנהל יכול היה ללכת ללמוד ולשפר את רמתו המקצועית, וזה צעד שהיה מוכיח נכונות שלו לקחת אחריות על חייו ובמקרה הזה כישלון או הצלחה שלו היו תלויים בהישגיו האישיים, בריחה מאחריות לעומת זאת תאפשר לו להאשים את העובדים בכישלון שלו, הוא הרי פוטר לא בגלל שלא הלך ללמוד, אלא בגלל שעובדיו היו טיפשים שלא ביצעו את הוראותיו. (דינה פלר)
כפי שסיפר ר' מנדל פוטרפס זצ"ל על מעשה שארע בין כותלי הכלא, אחד מהכללים עליהם הייתה הקפדה יתרה בבית הסוהר – היה האיסור לשחק בקלפים. אולם לכמה מהאסירים היה חשוב לשחק, והם הצליחו להבריח קלפים לתא כלאם ולשחק בהם, כנראה בעיני אסיר אחר הדבר לא מצא חן והוא הלשין לשלטונות הכלא על המעשים האסורים שנעשים מתחת לאפם.
לא חלף זמן רב, ובמהלכו של משחק קלפים בין האסירים, נכנס לחדר במפתיע אחד מהסוהרים בכוונה לתפוס את האסירים בשעת מעשה – אך לתדהמתו התברר שאין כל קלפים בסביבה! לאחר חיפוש מדוקדק בחפציהם של האסירים, נכנע הסוהר ויצא מן החדר.
בן רגע שבו הקלפים ממקומם המסתורי והאסירים המשיכו לשחק בהנאה, ר' מנדל שהמעשה המוזר התרחש לנגד עיניו, פנה לחבורת האסירים וביקש להבין את פשר הדבר, כשחיוך מנצח על פניהם, הסבירו לו האסירים שהם כייסים מקצועיים, ותכף כשהסוהר נכנס לתא הם מחביאים את הקלפים בכיסו של הסוהר עצמו, שם בוודאי הסוהר לא חושב לחפש. מיד כאשר הסוהר מתכוון לצאת, הם שולפים במיומנות את הקלפים מכיסו וממשיכים לשחק בהנאה.
'ההוראה מכך ברורה' היה אומר ר' מנדל. 'אדם יכול לחפש את בעיותיהם של אחרים, ובכך לתלות את חסרונותיו שלו. אולם האמת היא, שהחיסרון המשפיע יותר מכל-על האדם, הוא-החיסרון שלו ולא של הזולת' (פורסם בעלון כי קרוב 55).
בכדי שנוכל להסתכל על עצמנו אז כשיש עומס ולחץ, כשיש ריבוי אירועים ומשימות מומלץ לקחת פסק זמן ולנסות להבין מהו הגורם שכשנפתור אותו נפתור שרשרת שלימה של אירועים, לפעמים מורכב להתבודד ולהגיע למסקנות לבד, ואז כדאי להתייעץ עם חבר או יועץ.
שנקבל בעז"ה תמיד עצות טובות ומועילות והעיקר ברי ביצוע.
שבת שלום צבי סילבר.
על העריכה: נָתַלֶ'ע הולצמן
