בדברי תורה שכתב, האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו, לפרשת יתרו מתיחס הרב פינטו, לדרך בה ניתן להתקדם בחיים.
בדבריו אמר הרב פינטו: ענין מפלא מצאנו בפרשה, כאשר יתרו פוגש את חותנו משה רבנו, הוא אומר לו דברי בקרת: "לא טוב הדבר אשר אתה עשה. נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר. וישמע משה לקול חתנו ויעש כל אשר אמר" (שמות יח'). וכשנתבונן מעט בהנהגתו של משה רבינו, נראה בגדלות נפשו ובטהר מדותיו והליכותיו של איש האלוקים. שהרי אף אחד אינו אוהב שיעירו לו הערות על מעשיו והנהגותיו, ומאוד קשה לאדם לקבל בקרת על מעשיו. וכאשר באים בטענה לאדם, מיד מוצא הוא הסברים ואמתלאות לישב את מעשיו ודרכו, וכל זאת משום שיקשה לאדם לשמע ולקבל שטעה בדרכו ובהליכותיו.
וככל שמעלת האדם רמה ותפקידו ומעמדו בעיני הצבור חשובים יותר, כך יקשה ויכבד עליו לשמע הערות והוספות על דבריו. קל וחמר בן בנו של קל וחמר כאשר הבקרת היא בעניני הצבור, שאז צריך להשפיל עצמו וכבודו בעיני כלל הצבור. וכבר אמר רבי טרפון (ערכין ט"ז ע"ב) תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו (המוכיח) טל קיסם מבין שניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. והינו, שהאדם אינו מסגל לקבל תוכחה, ואע"פ שאמרו לו דברים מצדקים ונכונים שצריך לתקן ולשפר במעשיו, מכל מקום מוצא פגם וחסרון במוכיח, ואינו מוכן לקבל את דבריו, אע"פ שהם אמתיים וצודקים.
אך אצל משה רבינו היה ההפך הגמור, ובשעה שבא אצלו יתרו חותנו והשיג על כל דרך ואפן הנהגתו את העם, והוכיחו בדברים קשים ואמר לו נבל תבל גם אתה גם העם אשר אתך, והאריך בדברים להראות לו עד כמה גדולה הטעות בדרך הנהגתו. ולנכח דברים קשים אלו משה רבינו לא העלים פניו מדברי תוכחת חותנו. ואע"פ שהיה יכול לטעון שמה שהוא עומד על העם מבקר ועד ערב, הרי זה בכדי לשמע באפן אישי כל תלונה וטענה של בני ישראל, ושכל אחד ירגיש שיש לו את האפשרות לקבל את פתרון שאלתו ישר ממשה רבינו ללא צרך במתוכים. וא"כ זה רק לתועלת עם ישראל, ובכדי שכל אחד, קטן כגדול ירגיש חשיבות וערך לדבריו, ושהוא מקבל יחס אישי ממשה רבינו איש האלוקים. ובכל זאת משה רבינו סבר וקבל את טענות חותנו, ומתוך שהבין שטענותיו צודקות ונכונות, מיד פעל לעשות ככל אשר אמר. ולא הרגיש פחיתות בעצמו מה שצריך הוא כעת לשנות את כל דרך הנהגתו עם הצבור, ולטרח ולחפש דינים ושופטים על העם, וקבל את התוכחה באהבה רבה.
חז"ל למדונו עד כמה גדול הקשי לקבל תוכחה, ועד כמה האדם אינו מסגל לשמע בקרת מזולתו, ואפלו שהוא עצמו מודה ומכיר בה. ועד כדי כך העלבון גדול, וקשה לשמע דברי בקרת והשגות, שאם יעקב אבינו היה מוכיח את ראובן, היה הולך לו אצל עשיו אחיו ודבק בדרכיו ובמעשיו. היה עוזב את כל מורשת והנהגת בית אביו שיושב אהלים והליכותיו נעם, והיה דבק בעשיו הרשע איש ציד איש שדה. ולכן הוכיחו סמוך לפטירתו, כדי שלא יהיה בוש מדברי התוכחה.
ואכן, קבלת התוכחה היא אחת מהתכונות הנדרשות ממנהיג, כפי שמצאנו במשה רבינו שקבל תוכחת חותנו וכלכל את מעשיו לאורה. וכן אמרו חז"ל (יומא כ"ב) שאול באחת ועלתה לו דוד בשנים ולא עלתה לו. והינו, שאול חטא חטא אחד ואבד את המלוכה, אך דוד אף על פי שחטא בשנים לא עלתה ממנו המלוכה, כיון ששאול לא הודה בחטאו והטיל את העוון על העם, וכאשר שאל שמואל את שאול מה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר אשר אני שמע, ויאמר שאול מעמלק הביאום 'אשר חמל העם' על מיטב הצאן והבקר (שמואל א' ט"ו). ואמנם לא רק העם בלבד חמל על הצאן אלא גם שאול שהרי כתוב ויחמל 'שאול והעם' על אגג ועל מיטב הצאן והבקר. אך דוד המלך קבל את התוכחה, הודה והכיר בחטאו ולא חפש סבות בכדי להצדיק את מעשיו, משום כך אע"פ שחטא בשנים עמדה לו המלכות לו ולזרעו אחריו.
וזו מעלה גדולה, לדעת לקבל את התוכחות, וכמו שאמר שלמה המלך, הוכח לחכם ויאהבך, כי החכם האמתי יודע להעריך את התועלת שבתוכחה, ולכן מקבל אותה באהבה.
