במאמר הקודם כתבנו תשובה בענין הצלת יושבי הספינות מטביעה, כאשר יש ביכולת המצילים להציל ספינה אחת בלבד, ובאחת מהן מצויים בני אדם נשואים בעלי משפחות, ואילו בשניה מצויים בחורים רווקים. והבאנו את דעתו של מרן הרב אלישיב זצ"ל שיש לערוך גורל את מי יש להקדים בהצלה.
ויש לשאול ולברר: כיצד יהיה הדין במקרה שיושבי שתי הספינות מכירים את האדם שבא להצילם, ובספינה אחת מצויים חבריו ואוהביו, ובשניה – שונאיו, האם מותר לו להעדיף ולהציל את אוהביו, או שמא עליו להקדים ולהציל דוקא את שונאיו?
תשובה: בפרשת השבוע, פרשת משפטים, למדנו על מצוה חשובה ומעניינת: "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו" (שמות כג, ה). כלומר, שאם אדם רואה חמור קורס על הקרקע מחמת כובד משאו, יש לעזור לבעליו לפרוק את המשא מגב החמור, בכדי שיוכל להטעינו מחדש בצורה שלא תכביד על החמור. מצוה זו נקראת 'מצוות פריקה'. ישנה מצוה נוספת בפרשת כי תצא – 'מצות טעינה': "לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו" (דברים כב, ד). שאם אדם רואה חמור שבעליו אינם מצליחים לטעון את המשא על גב החמור, מצוה לעזור לו לטעון.
הגמרא במסכת בבא מציעא (בבא מציעא לא, א) מבארת, שאם אדם פוגש בשנים משכיניו הזקוקים לעזרתו עם חמורם, אחד מהם זקוק לעזרה בפריקה והשני – לעזרה בטעינה, יש לו להקדים ולעזור לשכן הזקוק לעזרת הפריקה, מאחר שבפריקה יש גם מימד של צער בעלי חיים.
ובכל זאת פוסקת הגמרא להלכה, שבמקרה כזה, אם השכן הזקוק לפריקת חמורו הוא אוהבו וחברו, ואילו הזקוק לטעינת חמורו הוא שונאו משכבר הימים, עליו להעדיף לעזור לשונאו קודם שיעזור לאוהבו. הנימוק להלכה זו הוא, שיש לאדם לכוף את יצרו הרע שמסיתו לשנוא את חברו, ולצורך תיקון המידות יש להקדים אף את הדבר שאין בו צער בעלי חיים לעזרה שיש בה מניעת צער בעלי חיים.
ה'חפץ חיים' בספרו אהבת חסד מסתפק על פי זה, האם גם בסיטואציה של הצלת נפשות נאמרה הלכה זו, שיש להקדים ולהציל את שונאו קודם הצלת אוהבו, כדי לכוף את יצרו. ובמסקנת דבריו כתב "וצריך עיון".
ונראה לעניות דעתי, שסברת הרב אלישיב ז"ל בענין הצלת יושבי הספינות שייכת גם בזה, שאף אם נאמר שיש לאדם להתגבר על מידותיו ולהציל את השונא, מאחר שההשלכה של מעשה זה בהכרח היא מיתתו של האוהב, והרי יש לו את אותה הזכות לחיות כמו לחברו השונא, על כן אין להחשיב את התועלת האישית שתהיה למציל בהתגברות על מידותיו כהכרעה בספק את מי יש להציל.
ואין להקשות על סברא זו, ממה שהגמרא מחייבת לעזור בטעינת חמור השונא קודם הפריקה לחמור אוהבו, ואין אנו אומרים שמאחר ובפריקה יש מימד של צער בעלי החיים אין שיקול להתגברות על מידותיו של העוזר. שבודאי יש חילוק בין הצלה או עזרה לאדם, ובין הצלה ועזרה לבעלי חיים, שהרי התורה התירה לעבוד עם הבהמות לצורכי האדם, אף שלעיתים יש להם בכך צער, לפי שהם נבראו לשימוש בני האדם, ולכן כל זמן שיש תועלת למידותיו הטובות של האדם אין לחוש לצער בעלי חיים, אבל כאשר ההתגברות על המידות גורמת סכנה לאדם, אין להתחשב בכך.
לסיכום: כאשר ישנה אפשרות להציל אוהב או שונא מסכנת נפשות, אין עדיפות למי מהם, אלא יש לערוך גורל ומי שיעלה בגורל ינצל.
הכותב – הרב יעקב וינר שליט"א, עומד בראש מוקד רפואה והלכה בארגון יד שרה, אשר נותן מענה בשאלות הלכתיות רפואיות. האמור במאמר אינו הלכה למעשה, ובכל שאלה יש לפנות לרב מוסמך.
