זה עתה קיבלנו את התורה הקדושה. אנחנו עדיין לא מעכלים את גודל הזכות והחובה שהגיעה יחד איתה, אך כל אחד יודע שאסור לנו להתמהמה, יען כי הזמן אוזל ושוחק את המתנה שקיבלנו. טעות עצומה תהיה זאת, אם ניתן לעצמנו פסק זמן מאז קבלת התורה ועד מימושה הלכה למעשה. ודאי שעלינו לקיים מיד את התורה ללא כל התמהמהות וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, חכמתו מתקיימת. נעשה ונשמע.
כיון שקוב"ה איסתכל בה באורייתא וברא עלמא, הרי שכל מה שקורה בעולם, תורה הוא ולימוד הוא צריך. כעין זה מצינו גם בפרשת השבוע: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, ללמדך שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין.
יסוד זה שכל דבר שקורה בעולם, הוא תורה ועלינו ליישם מזה משהו למעשה, הוא יסוד גדול שצריך ללוות כל יהודי במהלך חייו, ובפרט מי שעוסק במלאכת הקודש – מלאכת החינוך, הרי שעליו לשים לב ליסוד זה, הן בשיטת לכתחילה, והן בשיטת בדיעבד כפי שנבאר:
לפעמים יש תלמיד שקשה לו בעניין מסוים, והוא לא רואה הצלחה בעניין הזה וכולו מיואש ואינו רוצה אפילו לנסות. הרי שעל המחנך לפעול בשיטת הלכתחילה. למצוא איזה דבר שיודע שהתלמיד כן יכול להצליח בו ואין לו חסמים, וכתכסיס נגד היצה"ר, לפעמים כדאי לקחת דווקא עניין של חולין כגון איזה תחביב, כשרון, או תחום לימודים שהתלמיד מגלה בו עניין. כאשר התלמיד מתחיל לראות הצלחות בעניין הצדדי, או אז יבוא המחנך ויאמר לו "הנה אתה מצליח מאד! בוא נלמד מכך שאתה יכול להצליח גם בעניינים אחרים" וכך בעז"ה ימשוך אותו חזרה לתלם.
לפעמים יש תלמיד שדווקא הכל הולך למישרין, אלא שהמחנך רוצה לקדם אותו עוד יותר, או להעלותו בדרגה יותר גבוהה ברוחניות. במקרה כזה, על המחנך לחכות להזדמנות של בדיעבד, דהיינו להמתין שהתלמיד יעשה איזה מעשה טוב, סיום מסכת, יום הולדת, או אפילו סתם בשעה ששם לב שאותו תלמיד שרוי בקורת רוח. בשעה זו שהלב נפתח, יכול המחנך לדרבן אותו "תראה איך הגעת להישג כזה! בוא נלמד מכך שאתה ראוי לדרגה עוד יותר גבוהה!" וכך בעז"ה התלמיד יעלה מעלה מעלה.
הכותב הוא ר"מ ב'מדרשה החסידית', ביתר עילית
