המפקד הפורש של יחידת דובדבן העניק בראיון לעיתון ישראל היום הצצה לאירוע בו לוחם היחידה נפצע באורח קשה לאחר שניגש לטפל באשתו של מחבל מבוקש שעשתה עצמה מתעלפת, סיפור שממחיש את המצב, הקיים גם היום וביתר שאת.
הוא נשאל בראיון: אתם נכנסים לבית של מבוקש ומוצאים שם אישה מתחננת וילדים בוכים. איך תנהגו?
לדבריו, "אם לא תתפוס את המחבל באותו רגע, הוא יפגע באזרחים יהודים. אחרי שתשלים את המשימה, אפשר לתת לילד כוס מים או להרגיע אישה היסטרית.
"אתן לך דוגמה קיצונית שאירעה בפברואר 2004, כשצוות של לוחמים הגיע לעצור מבוקש במחנה הפליטים עאידה, משם התבצע ירי על שכונת גילה בירושלים. המחבל ידע שהצבא מחפש אותו, ובלילות נע ממקום למקום כמו חתול רחוב, ולכן כוח של דובדבן יצא לעצור אותו ביום.
"בין הלוחמים היה חבר שלי, דרור, ששימש גם חובש. מייד כשנכנס לבית, הוא ראה שאשתו של המבוקש התעלפה, ובאופן אינסטינקטיבי ניגש לטפל בה. זו היתה טעות. בזמן שהוא רכן מעליה, המחבל הצליח להתחבא בתוך סליק שנבנה בקיר כפול.
"הצלפים בחוץ דיווחו שאף אחד לא יצא מהבית, ואז הלוחמים דפקו על הקיר ושברו אותו. המחבל יצא באקדח שלוף והספיק לירות בדרור לפני שחוסל. מאז, דרור מרותק לכיסא גלגלים.
"אז אני לא אומר שלא צריך להיות בן אדם, אבל העדיפות היא המשימה. בדיעבד התברר שאשתו של המחבל עשתה את עצמה מתעלפת כדי לעכב את הלוחמים ולהרוויח זמן לבעלה. גם אם היתה מתעלפת באמת, זו לא סיבה להתעכב. כך אנחנו מתייחסים גם ללוחם פצוע שיכול לתפקד.
"צריך להביט בצורה רחבה. את רואה אישה מתעלפת – אני רואה פיגוע באוטובוס. אם הצוות היה ממוקד במטרה ולא עוצר לטפל באישה, הפציעה הקשה של דרור היתה נמנעת".
ה' ישמור
כפויי טובות