את הרגע ההוא לא אשכח לעולם. רקדנו יד ביד, אני ור' זאב וולפסון, ועיניו זלגו דמעות של התרגשות, דמעות של אושר.
הוא הגיע לשבות אצל נכדיו, לנוח מעט אחר תקופה לא קלה בה מצבו הבריאותי לא היה במיטבו. כשלוחו של ארגון 'הידברות' החייב לו הכרת הטוב עצומה על תמיכתו האיתנה בנו, הגעתי לבקרו. הענווה והצניעות זעקו ממנו בכל פעם שהגענו אליו. הוא לא נתן בשום פנים ואופן שידברו עליו, הוא לא הסכים לקבל דבר, ולו סמלי ביותר כהכרת תודה. כאיש עסקים, מיד ניגש ללבן את העניין, ביקש להתמקד בפעילות הארגון וירד עד לרמת הפרטים הקטנים.
באותה השבת, ניסיתי לדבר על ליבו, לומר לו את הזכויות העצומות שיש לו במרום. הוא שמע על ההתפתחות של 'הידברות', על מהפכת ה'קירוב' שחולל הארגון, ועיניו היו רטובות מרוב רגש. הוא צהל. ראית כיצד זה עשה לו טוב.
ביקשתי לשמח אותו מעט ופתחתי בניגון של שבת. לתדהמת נכדיו שידעו עד כמה הוא מותש, קם ר' זאב ממקומו והחל לרקוד עמי.
כזה היה ר' זאב וולפסון!
מנצל את כוחותיו עד תומם, הולך עד הסוף בכל צעד.
■ ■ ■
הזוהר הקדוש בפרשת תרומה אומר "תא חזי כל מאן דאחיד בידא דחייבא ואשתדל ביה למשבק ארחא בישא איהו אסתלק בתלת סלוקין מה דלא אסתלק הכי בר נש אחרא, גרים לאכפייא סטרא אחרא, וגרים דאסתלק קודשא בריך הוא ביקריה, וגרים לקיימא כל עלמא בקיומיה לעילא ותתא". כל מי שעוסק ליישר אורחותיהם של ישראל, גורם להכריע את הסטרא אחרא, גורם להאדרת שמו של הקדוש ברוך הוא, לקיים את העולם הזה והעולם הבא.
הזוהר ממשיך שם ומביא את הברכה השרויה אצל מי שעוסק בקירוב רחוקים, את השפע שיראה ברוחניות ובגשמיות.
וכרוז יוצא ואומר: עליונים ותחתונים העידו על מי שעושה נפשות, מזכה את החייבים וראוי להתעטר בכתר מלכות.
ומסיים שם הזוהר וכותב "אלמלי הוו ידעי בני נשא כמה תועלתא וזכו וזכאן בגינייהו כד זכו להון, הוו אזלו אבתרייהו ורדפי לון כמאן דרדיף בתר חיין", אילו היו יודעים בני האדם, כמה תועלת וזכות יש בשל כך, היו רודפים אחרי הרחוקים כמי שרודף אחר החיים!
כמה קנאה יש בי כלפי ר' זאב שזכה להקדיש את חייו למטרה זו של קירוב רחוקים ששכרה עצום מהבנתינו.
אכן, כעת, ר' זאב מובל למקומות הגנוזים שאין לאיש רשות ליכנס בהם, מלבד מי שמסר כל כוחו לקרב בנים תועים לאביהם שבשמיים.
וכרוזא נפיק וקארי ואמר: ההוא דאיתחזי לאיעטרא ליה בעטרא דמלכותא על רישיה!
הוא הוא הראוי לשאת כתר מלכות על ראשו.
