נצייר וירטואלית את מה שנראה לעינינו בפרשת ה‘ביכורים‘ העומדת במרכז הפרשה: רואה האדם את פרי יגיעו בשדה, אשר עמל עליו מידי בוקר גם כשעיניו טרוטות, והנה הפרי הראשון קמל ועלה, אך דווקא אותו מצווה התורה לבכר ולהקדיש למקדש השם אשר בירושלים.
קרא עוד:
[postim]
אבל עיקרה של מצוות הביכורים מתאפיינת דווקא בהודאה ובשמחה של בעל השדה על כך. את מעמד ההקדשה הוא לא יעשה בפנים נפולות. לא ולא. הוא ישמח ויעלוץ ברגע זה.
אך מתברר, כי השמחה איננה מסתיימת במקום הקונקרטי הזה, היא באה על כל הטוב אשר רחש והעניק האלוקים לברואו. והשאלה הינה: איך באמת ניתן לשמוח בכל הטוב שהרעיף האלוקים על עמו? מה יבטא זאת?
לרבי חיים בן עטר בעל האור החיים הקדוש, תשובה ברורה:
”אילו היו בני אדם מרגישים טעמה של תורה וערבותה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא היה להם מלוא כל העולם למאומה. כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם“.
התורה, כך לדבריו, מבטאת את השמחה בכל הטוב. הגותה וערכיה הם המתכון לשמחה בכל הטוב. היא הסגולה אשר בולמת כל זעזוע חינוכי, כלכלי, נפשי, ואחר. סגולה גנוזה היא בתורה, כי התורה מחנכת ומאלפת את האדם היהודי, לצניעות ולערכים.
מיד בהמשך, בפרשת הקללות הנוראות ומסמרות-השיער, אנו פוגעים בנימוק החותם את הפרשה המבעיתה הזו: ”תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה“, לפיו, העדר השמחה
בציווי השם יכול להוות עילה לקללות ארורות שיכולות להיות מושתות על עם ישראל. ההקשר בין הפרשיות ברור, אבל מדוע זה כן? ושמא אולי ייאמר, שיותר מאשר איום רטורי מדובר כאן באמיתה והתרעה מציאותית. לא, מדגישה התורה, לא תלקה מלקות ארורות, אילו תתעלם מציוויי התורה – אתה פשוט תהיה שם. העדר חיבור לתורת האלוקים, מהווה ריזיקה יבשה לחיינו. ואדמת מדינת ישראל הרוויה מדם אחים, ומכאוס חברתי תעיד.
