בימים אלו ימלאו שבעים ושבע שנים מאז עלה ונתעלה כ"ק מרן האדמו"ר האמצעי רבי יעקב יצחק דן מסטריקוב זי"ע ברכבי אש השמימה, וידועים דברי רש"י בענין עקידת יצחק עה"פ וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור. למה לא נאמרה זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח עכ"ל. אף אנו נענה כי אין רבנו הקדוש זקוק לזכרוננו שכן אין אפרו של יצחק צריך זכירה, רק למען ידעו דור אחרון צדיק מה פעל עדי עלה על מוקדה במעלות קדושים וטהורים.
רבנו הי"ד איש האשכולות שנמנה בין גאוני התורה ואדירי החסידות שפעלו והזריחו את יהדות פולין בשנות דור טרם החורבן הנורא, הנהיג את עדת קדשו אמנם שנים מועטות אך שמו הקדוש נחרט לעד כאחד הצדיקים אשר חתמו את תקופת פריחת החסידות על אדמת פולין עד לימיה האחרונים בשנת תש"ד, כאשר ד' שנים הנהיג ברמה כשאלפים משחרים לפתחו ונהנים ממנו עצה ותושיה, וד' שנים בתקופה של הסתר בתוך הסתר שעה שכל הגולה הפכה למדורת אש, והנה דוקא בשעה יפה זו של שנות פריחה ושגשוג לחצר סטריקוב תחת הנהגתו של רבנו באה ונתרגשה גזירת הרג ושמד על בית ישראל באירופה ועדת חסידי סטריקוב בתוכה.
ויהי אור
רבנו הי"ד נולד בזאלושין בשנת תרמ"ב, לאביו הגדול כ"ק מרן האדמו"ר הזקן מסטריקוב הרה"ק רבי אלימלך מנחם מענדל זי"ע ונקרא שמו בישראל יצחק דן. מילדותו כבר ניבטו בו גידולי הנהגתו אהבת ישראל לצד חריפות ובקיאות כאשר קנה לו ידיעה רחבה בים התלמוד כאחד הצורבים המופלגים בעדת חסידי אלכסנדר.
באותם שנים זכה לנסוע פעמים מספר עם אביו האדמו"ר הזקן מסטריקוב זי"ע אל רבו הרה"ק רבי יחיאל מאלכסנדר זי"ע, בהיותו כבן חמש חלה מאד, ואביו הגדול מיהר להזכירו אצל רבו באלכסנדר, כשהביט הרבי מאלכסנדר זי"ע בקוויטל, נענה בתמיהה: "יצחק – דין, דן – דין, רק דין"? וציווה להוסיף לו את השם יעקב, ומני אז נקרא שמו יעקב יצחק דן.
בן י"ב היה עת נסתלק הרבי הזקן מאלכסנדר זי"ע, ומאז המשיך להסתופף בצל בנו רבנו ה"ישמח ישראל" זי"ע, אל רבו זה היה רבנו דבוק ומקושר בלב ונפש וכל ימיו הרבה להזכירו ביראה ובאהבה, אף רבו החזיר לו אהבה עזה והיה קרוב אצלו מאד.
בשנת תרנ"ח נשא רבנו את הרבנית הצדקנית מרת רויזא ביילא הי"ד בתו של החסיד הנודע רבי משה ארנברג זצ"ל, הרבנית התפרסמה במעשי החסד הרבים שלה, תמיד נראתה עם סירים מלאים בידיה בדרכה לנדכאים ולנזקקים, כן סייעה לבעלה הגדול במעשי החסד הרבים והמסועפים שלו כעדות בנם כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע "מילדותי גדלתי בבית בו בערה דאגה אמיתית לכלל ישראל".
הרב מקינוב
ביקש יעקב לישב בשלוה על התורה והעבודה בהצנע לכת, אלא שאז ניתך אסון על בית אביו האדמו"ר הזקן מסטריקוב זי"ע, בנו בכורו הגה"ח המופלא רבי אברהם אביגדור זצ"ל רבה של קינוב נסתלק בחטף לבית עולמו, בן שלושים היה אותו גאון בפטירתו, גאון מופלא אשר עתיד מזהיר נבאו לו נגדע באבו בהשאירו אחריו עדה מיותמת. בני הקהילה ביקשו למנות את אחיו – רבנו כרבם, אז החל להנהיג ברמה כשהוא אך בן כ"ח שנה, מני אז נודע שמו לתהילה ברחבי פולין כ"הרב מקינוב".
"קינוב" עיירה קטנה על אם הדרך בפלך אוסטרובצה, כאשר אוותה נפשו של רבנו מקום קטן המאפשר לשבת על התורה בלא טרדות מרובות מחד ומאידך הסמיכות לגדולי התורה. כאשר פרצה מגיפה בעיר אוסטרובצה שהה האדמו"ר המופלא רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה זי"ע בבית רבנו תקופה ארוכה כשנפשו נקשרה בנפשו והרבה להשתעשע עמו בעומקה של הלכה.
וכן סיפר בנו האדמו"ר זי"ע על האדמו"ר רבי משה יחיאל מאוז'רוב זי"ע, שבכל פעם שהיה מזדמן לעיירה קינוב הסמוכה לעירו אוז'רוב היה נכנס לבקר בבית אביו ומפלפל עמו ארוכות בלימוד.
גם בקינוב לא ארכו הימים,ועקב דליקה גדולה שהחריבה את העיר כליל נאלץ רבנו לעקור אל העיירה דזו'נסקה – וולה הסמוכה ללודז' בה התגורר שנים מספר, עד שנקרא ע"י אביו האדמו"ר הזקן זי"ע לעמוד על ימינו בחצר הקודש בעיר "זגיערש", בהגיעו לזגיערש מיד נחלץ חושים בכל ענייני הכלל המסועפים בחצר סטריקוב, כשמפעם לפעם נשלח בפקודת אביו הגדול לצרכי צדקה והכנסת כלה ברחבי פולין.
התבטלותו המופלגת של רבנו בפני אביו, על אף ששמו כבר הלך לפניו בפולין כגאון ופוסק (בספר פסקי תשובה סימן ק"ה הביא "נתעוררתי מאת הה"ג בנש"ק מהרי"י אבד"ק קינאוו וכעת בעיר זגערז יצ"ו…") ביטל את דעתו כליל להוראותיו ופסקיו של אביו, כמו שהתבטא פעם בנו האדמו"ר זי"ע לאחד ששאלו אודות דעתו של אביו על הוראת זקינו שלא הניח לקטנים לפני י"ג לצום, מיד נענה האדמו"ר זי"ע: "אם זקיני אמר- הרי אבי לא אמר".
בזגיערש פעל רבנו בכל עוז לפיתוחה של ישיבת "בית אהרן" שהוקמה בשנות תר"פ ע"י אביו האדמו"ר הזקן זי"ע, ע"ש ולזכרו הנערץ של אחיו הרה"ק רבי אהרן צבי מביאלא זי"ע שנסתלק בראשית ימי הנהגתו בשנת תר"ע.
הישיבה שעד מהרה יצא שמה הטוב למרחקים, ועמדה בכותל המזרח של היכלי התורה בפולין, משכה אחריה את טובי בניה של חסידי סטריקוב, צורבים צעירים שהיו משחרים לפתחה מכל הערים, מלאדז' ומוורשה, מז'דונסקה- וולה ומגוסטינין, מסוסנובצה ומליפנא, מזאלושין ומווישניאו- גורא, ובמרוצת השנים מערים נוספות. כאשר התרחבה גבולה בתלמידים רבים, נפתח סניף נוסף לישיבה בעיר וולאה בה התגוררו רבים מחסידי סטריקוב.
רבנו שכיהן בראשות הישיבה מסר בה שיעורים תמידין כסדרן,כאשר נשא על עולו מלבד ההנהגה הרוחנית אף את העול הגשמי, שהלך וגדל ככל שנתרבו תלמידי הישיבה, ואף "בית התבשיל" הוקם בסמוך לבנין הישיבה לרווחת התלמידים שיוכלו לסעוד על שולחן הישיבה באורח קבע ולא יצטרכו לשולחנם של אחרים כפי שהיה נהוג באותם הימים בעולם הישיבות לאכול "טעג" אצל בעה"ב דמתא. מפעם לפעם יצא לאור קובץ תורני ע"י בני הישיבה בשם "בית אהרן" שהתעטר בחידושי תורה מרבנו.
דרך כוכב מיעקב
בי"ט שבט תרצ"ו חשכו שמי פולין עם הסתלקותו הפתאומית של כ"ק מרן האדמו"ר הזקן מסטריקוב זי"ע, אותו יום סגרירי בעיצומו של חודש שבט לא מנע את רבבות יהודי וורשה ללוות את הרבי זצ"ל רגלי עד לבית העלמין "גנשע", הרגשת יתמות אפפה את כולם, בית ישראל כולו עמד אז בשעה קשה,זמירות קשות ומרות כבר נשמעו מכיוונה של גרמניה,רבנו נשא דברי הספד קצרים לפני המטה בהזכירו את דברי רש"י עה"פ כי מפני הרעה נאסף הצדיק – טרם בא הרעה לעולם נלקח הצדיק מהעוה"ז בכדי שלא תהא זכותו מגינה, וכל הקהל געה בבכיה עמו.
במעמד אלפי חסידים הכתירוהו חסידי סטריקוב כאלוף לראשם,גם מארה"ק באה משלחת נכבדה ובידה "כתב הכתרה" מכל החסידים הדרים בארה"ק. בצלו של רבנו הסתופפו חסידים ישישים נשואי פנים מהם אשר עוד זכו להכיר ולשמש גדולי עולם מתקופת רבוה"ק מווארקי ביאלא ואלכסנדר, כשהם מתבטלים אליו ומקבלים את מרותו עליהם.
עם עלותו על כס ההנהגה הכירו בו חסידים שלבש צורה חדשה של מלכות,רבנו המשיך בדרך אביו הקדוש כאשר כל חסיד מצא בו אב רחום ואוזן קשבת, ואף רבים שלא נמנו על עדת חסידיו היו נוסעים תכופות לחצירו להתייעץ בעניינים שונים.
רבנו היה מתעניין תדיר בנעשה בעשרות בתי החסידים דסטריקוב ברחבי פולין, כמו שדרש באחד מאגרותיו אל אנ"ש: "מה נשמע בבית החסידים שלנו, האם מתפללים בחמימות ומתאספים פעם במסיבות מרעים…"
כאביו הקדו' היה קשור בעבותות אהבה בכל נימי נפשו לארה"ק וליושביה, כשהוא שולח סכומי כסף גדולים להחזקת יושבי ארץ ישראל בכלל ובני ירושלים עיה"ק בפרט, ומפורסמת חתימתו על ה"אויפרוף" – קול קורא עם גדולי אדמור"י פולין למען כולל פולין בירושלים.
באגרות רבות ששלח לאנ"ש דרש תמיד בשלום ירושלים ויושביה כפי שכתב באחת האגרות "אבקש לכתוב בפרטות מכל אנ"ש שיחיו מגשמיות ורוחניות, ואברך אותם בברכת החג ובכשרות היותר נעלה … דו"ש כל החסידים והנני מצפה בכליון עינים לראותם מתוך הרחבה ונחת ". חביבותו לארץ הצבי היתה דבוקה בקרבו ובהגיע עת דודים באהלו ביקש את חסידיו בירושלים שיערכו סעודת מצוה אצלם ביום החתונה על חשבונו, ושיזכירו את החתן והכלה בתפילה בכותל המערבי.כן היה מבקש מדי שנה שישלחו אליו לולב ואתרוג הגדלים בארה"ק.
כאשר שהה בירושלים בעת מסעו של אביו האדמו"ר הזקן זי"ע שנמשך על פני ארבעה חדשים כדי לחזק את הישוב החסידי בארה"ק וירושלים בפרט, היה מהלך ברגש קודש מדי שבת בשבתו בשחר יום אל הכותל המערבי, שם היה מתרפק בתחנונים לישועתן של ישראל. רושם עז הותיר על לב יקירי ירושלים שנשאו בזכרונם את תפילתו הנרגשת על יד שריד בית מקדשינו שנים רבות.
הנהגתו של רבנו התאפיינה ברוך ובחום מחד ובתקיפות דקדושה מאידך, והקפיד מאד לבל יפרצו פרצות בחומת הדת, כשהדבר נגע לענייני שמירת הדת והמסורת לא הניח לשנות כמלא נימה מהדרך המסורה, כמסופר על אחד מעשירי חסידיו בנקאי, שרצה לשנות ממנהג חסידים ולקצץ בלבושו, והצטדק לפניו שעסקיו מצריכים זאת, אך רבנו הזהירו לבל יהין לעשות זאת באמרו "שום 'דייטש'(שהולכים בלבוש מודרני) לא יעבור על מפתן ביתי".
ומסופר על אחד מנגידי העדה שנקלע לתסבוכת משפטית קשה, בעת שהעלילו עליו השלטונות שהעלים מס בסכומים גדולים, בצר לו נסע לזגערש נכנס לקודש פנימה והשיח צערו לפניו, מיד כששמע רבנו את דבר צרתו שלח לקרא לאחד החסידים מלודז' שזכה לא מכבר בהגרלה גדולה מטעם הממשלה,בבואו לפני רבנו פקד עליו שיתן לחבירו את כרטיס ההגרלה ובכך יוכל לתרץ את עשרו בזכיה בהגרלה,החסיד מלודז' היסס מעט כי הלא בכך עלול לסבך את עצמו בצורה דומה, רבנו דבק במחשבתו רגעים אחדים, ופנה לחסיד כשפניו להבים ואמר לו "דע לך כי אבי עומד כאן ומצווה עליך לעשות כך".
מעשה מופת מסופר על החסיד ר' אבא רוטשטיין הי"ד מלודז' שחלה מאוד בעיניו, ושכב בבית החולים זמן רב עד שהרופאים כבר התייאשו מראייתו באמרם שאין להם עוד מה לעשות להצלתו, לילה אחד ראה בחלומו את רבנו שגוער בו "אב'ל מה אתה עושה פה"? וכשבדקוהו הרופאים בבוקר לא ראו עוד זכר למחלתו.
כן היה מתעניין בכל ענייני הציבור בהתפתחותה של התנועה הק' "אגודת ישראל", ובייסוד קרן התורה שהקימה את תלמודי התורה "יסודי התורה " לבנים ו"בית יעקב" לבנות, באסיפות רבנים ובוועידות שונות היה מראשי המדברים. ומפורסמת הופעתו באסיפת גדולי ישראל בווארשה בעת שחפצו שונאי ישראל לאסור את השחיטה בפולין.
בטרם תבא הרעה
שנתיים ימים קודם פרוץ המלחמה סגר רבנו את שערי חצירו בפני הבאים וחדל לעסוק בצורכי הפרט, באמרו "רואני עננים שחורים המכסים את שמי אירופה וכיצד אוכל לעסוק בעניינים פרטיים"…
את זרם הבאים לעצה והדרכה בעניינים פרטיים הפנה רבנו אל בנו הגדול הגאון המופלא רבי טוביה יוסף הי"ד, והוא נסתגר בחדרו והתמסר רק לצורכי הכלל. באזני אחד החסידים שבא מארה"ק להסתופף בצילו אמר רבנו "אומרים שלא יהיה כלום- הרי רואים את הצרות לפני העיניים, רק צריכים לבקש והרווח לנו ה' אלוקינו מהרה מכל צרותינו- שהצרה תעבור מהר", אף הכין לעצמו מזוודה קטנה מלאה בחפצי קודש ס"ת זעיר תפילין וכמה מכתבי ידו.
מיד עם פרוץ המלחמה בי"ז אלול תרצ"ט עזב רבנו את עירו זגערש בעוברו ללוד'ז הסמוכה שהיתה עיר גדולה, ובה היה קל יותר להסתתר מפני הצוררים שביקשו בראשונה להתנכל ל"ראבין" ולראשי העדה. בראש השנה שהה כבר בלוד'ז בבית חתנו רבי שלמה דוד אברמטשיק הי"ד, בשעת התפילות הפקידו שמירה מבחוץ לבל יפתיעו הפורעים באמצע התפילה, גם בהיותו גולה בלוד'ז היווה רבנו אבן משיכה לחסידיו הרבים שגרו בעיר, בסתר ובהחבא ניהל רבנו את שולחנותיו והרעיף טללי תחיה על אנשי לודז' , וסיפר בנו כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע שבאחד מלילי שבת אלו בעת שישב בראש שולחנו חבוש שטריימל לראשו כשמסביבו מצטופפים חסידים, נכנס יהודי והודיע כי הנאצים ימ"ש מתקרבים לבית, כל הנוכחים החווירו, רבנו מיהר להחליף את השטריימל בכובע של ימות החול כשכולם נותרו עדיין סביב שולחנו, עד מהרה פרצו הנאצים לבית ושאלו מה זאת? מיד נענה רבנו "אלו הם ילדיי, כולם הילדים שלי", הנאצי ימ"ש נשמע ממלמל: "אכן רואים שזו משפחה אחת", והם נסתלקו כלעומת שבאו.
בדאגתו לבנו חביבו כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע, ציווה אותו רבנו לברוח מפולין כבר בראשית המלחמה, לשם כך סידר לו מבריח גבולות, בהגיע המועד המיועד לבריחתו לן האדמו"ר זצ"ל בבית סמוך למקום בריחתם, במשך הלילה נמלך בדעתו הכיצד יעזוב את אביו הגדול וכל משפחתו המפוארת בשעה קשה זו וגמר בדעתו לחזור לבית אביו ולא להמשיך הלאה בדרך לחציית הגבול, בשעת בוקר מוקדמת נתדפק על הבית בחור מאנ"ש באומרו כי הרבי צווה עליו שילווה את בנו לכיוון הגבול, האדמו"ר זצ"ל סיפר לו מה שגמר בדעתו במשך הלילה לשוב חזרה לבית אביו ולא להמשיך הלאה בדרך, אך אותו בחור שהיה נחוש בדעתו לקיים מצוות רבו השיב כי אם הוא מסרב ללכת עמו יקחנו בע"כ על כתפו, כיוון שכך נאלץ להבריח את הגבול ובכך ניצל האדמו"ר זצ"ל.
עם הגיעו לווארשא בימי החנוכה המשיך רבנו בדאגתו לכלל, תושבי העיר שמצבם החומרי עוד היה שפיר נצטוו ע"י רבנו לתת מפיתם עבור הפליטים שהגיעו שמה בערום וחוסר כל, רבנו נטל חלק גם בפעולות הארגונים שפעלו בתוככי גיטו וורשה, ובפרט בארגון "עזרת תורה" שעסק בהושטת סיוע לרבנים ות"ח שנתרוששו והגיעו לפת לחם.
בחפצו להישאר עם הרבים בצרתם לא נמלט מתחומי פולין ונשאר עד הרגע האחרון לשאת את משא העם בעת צרתו, חרף המאמצים שהשתדלו חסידי סטריקוב בארה"ק להצלתו. כאשר ראו החסידים את הגירושים ההמוניים של יהודי וורשה הבינו כי סופם של הגירושים במחנות ההשמדה, על כן עשו כל מאמץ אפשרי כדי להציל את רבינו מכף מרצחים. ואמנם, עלה בידם להכניס את רבינו לבית החרושת המפורסם לתפירה המכונה "טבנס-שאפ", בהנהלת החסיד ר' אברהם הנדל ז"ל שהיה מכין מדים בשביל הצבא הגרמני, מקום בו הסתתרו אף גדולי עולם נוספים. גם כאשר שהה רבינו בבית חרושת זה, ידיו מחזיקות בנעליים, והוא תוחב שרוך פה ושם, ברם, לבו ונפשו אינם כלל כאן, כל מעייניו היו נתונים לאחיו היהודים ופיו לא פסק מלמלמל חרש תפילות להצלת אחיו היהודים בכל אתר ואתר.
אחד מעדי הראייה המעטים ששהה עם רבנו בבונקר בפסח תש"ג מספר:(הובא בספר "אלה אזכרה") "בשני של פסח הכניסו אלינו לבונקר את הרבי מסטריקוב, יחד עם בני משפחתו. ימים אלה אינם ניתנים להישכח. כל אותם הימים שהיה עמנו היה מחזק את רוחנו ומנחמנו בדברי תקווה ונחמה. הרבי היה מבטיח לנו כי הישועה קרובה לבוא. הוא אמר לנו, כי יש בידו הוכחה, על פי קבלה, כי בשנת תש"ג תתחיל מפלתו של היטלר הרשע, והשמיע לנו גימטריא בנידון זה: ראשי תיבות של "רוב גאונך תהרוס קמיך"=תש"ג". (ואכן, מפלתו של היטלר ימ"ש בחזיתות העולם השונות החלה באותה שנה, אלא שהרבי מסטריקוב לא זכה לראות בסופה).
"כל ימות הפסח ניזון הרבי מאבקת- סוכר, הואיל ולא היה ברשותנו מזון אחר כשר לפסח, ואף על פי כן היו נסוכות על פניו שמחת החג ותקוות הישועה, שעוררו בלבנו השתאות והשתוממות ממש, הרבי הביא עמו לבונקר ספר תורה קטן, וממנו קראנו את קריאות התורה של יום טוב.
"בימים האחרונים של פסח הפצרנו בו שיגזוז את זקנו, מפני הסכנה, אבל הוא לא רצה אפילו לשמוע על כך.
"רק בערב שביעי של פסח נשבר בו גם לבו של אותו צדיק. לבונקר שלנו הגיעו הידיעות על השחיטות שערכו הנאצים ב"גיטו הקטן", וכולנו הרגשנו, כי הקץ מתקרב. בשעת הקידוש של חג, כשהגיע למילים "אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון"- פרץ הרבי בבכי תמרורים, בכי קורע לבבות, עד כי כל אנשי הבונקר געו בבכייה עמו.
"למחרת היום, ביום שביעי של פסח, הוציאו את כולנו מתוך הבונקר וכולנו נשלחנו למיידאנק מלובלין. שם ראו עיני את הרבי מסטריקוב בפעם האחרונה. בשעת ה"סלקציה" עבר הרבי מסטריקוב לקבוצת הפועלים שעבדה בוארשה בבתי המלאכה של שולץ. כל הקבוצה הזאת הועברה אחר כך לטרבלינקה".
ביום ד' מר חשוון (לפי עדות ר' אברהם הנדל) חשכו המאורות, רבנו הקדוש זי"ע והרה"ק ה"חובת התלמידים" מפיאסצנה זי"ע עלו ונתעלו בלהב אש השמימה בעקידה הנוראה בטרבלינקה, ויהי אבל ומספד לכל שארית הפליטה באשר היא.
