אָמְרוּ לְכוּ נְכַלֵּם וְנַשְׁבִּיתָה זִכְרָם: הערפל אשר שם אלוקים / הרב ישראל גולדווסר

…. What I found was a brick two-story building which had belonged to my parents, and a whole courtyard area that stretched for three streets from my grandfather’s property. … My grandfather, Avraham Leibish Waxman, of blessed memory, was once a man of property. He once had an estate in Chmielev, near Ostrowiec, and a mill too. Since that time, he had a love of nature of his own fruit trees and fruit. Later, he bought the property in Ostrowiec, and the first thing he did was to have the garden planted. There, we used to enjoy our free time. Near the garden, my father built his house. We also had many Christian neighbours. We got along very well with them and used to play with their children.
One of our neighbours was called Leshkowitz. He was a livestock slaughterer who spoke a very good Yiddish which he learnt from his Jewish neighbours. When I went to see what happened to my inheritance, I happened to chance upon this Leshkowitz on Shener Street. He immediately recognized me and greeted me with these words:
"Take a look! Take a look! You're still alive!?"
My heart received a blow and tears started to stream from my eyes.
A neighbour and a so-called friend of so many years, whom my grandfather had helped a lot, and with whom we had lived as a good neighbour; someone who knew what a large family we were, which embraced around 200 people, upon seeing that one of them was alive, instead of welcoming him in a friendly manner, and inviting him into his home to honour him with a drink, regrets instead that I did, in fact, survive.
He could not stand to see me. Nothing prepared me for such brutality. I merely answered him:
"Yes, you see with your own eyes that I'm still alive and will probably outlive many of my enemies."
I wiped my eyes and went to see my former home. I met another neighbour living in my mother's house, also a livestock slaughterer. He received me in his kitchen, not allowing me into the salon, but through an opening in the door I saw our green sofa and the large, massive sideboard. I also saw our drapes and our other things on the balcony. On the other side of the premises, on the balcony, near the kitchen, was our glassed-in porch. Here stood containers, probably with cabbage, and sacks of potatoes. I was dying to go into the room that served as my writing room. That was where I had once written my poems and stories, sitting during winter evenings near the stove, but he did not open the door.
Not waiting until I would ask him something, he finished with me, saying that he had been given the premises by the magistrate, and that he must not deal with me at all in this regard, but that I have to direct my inquiries to the officials. He eyed me with a pair of murderous eyes, shoving me towards the door.
I went out, feeling as though someone had poured a pail of cold water on me. He immediately locked the door behind me, as though he was afraid that I might return. I went away from there embittered, disappointed, and a wreck.
My grandfather's houses were also taken away, and even the garden was destroyed. Even the acacia tree, which I loved so much, and from which I would remove branches each year for our succah, was chopped down. No sign of it remained. I felt physically and mentally crushed, insulted and spat upon.
It was only then that I understood our great tragedy and destruction, that it was not only the Germans, the Nazis, who destroyed and rooted us out, but also the other nations who helped them actively such as the Poles, Lithuanians, Ukrainians, Russians, Hungarians, Rumanians and others who helped them actively and participated in the murders; and also those who stood by and watched indifferently, closed their borders, and in no way helped the defenseless people in their desperate situation.
………..
I walk along this way in pain and with swollen eyes which absorb the whole Jewish tragedy, and the unceasing Jewish sorrow, until I come to the place where once stood the old Jewish synagogue and the study houses, but here I find a grassy hill and brush. The grand old synagogue, built in the 16th century, no longer exists. It was one of the most original and noteworthy architectural synagogues. It was a wooden structure, with a round cupola on top of the roof. …..
***
That very same day, I went away from my home city, Ostrowiec, broken-hearted and crushed physically and mentally. I slid along the walls like a thief, ashamed to look at the houses, the trees and the streets, which still remember me from those fortunate times when I used to stroll hopefully and happily, full of fantasies and dreams. I believed in the world in those days. I believed in humanity, and hoped for a better tomorrow when people and nations will live in mutual understanding, helping one another to build a more beautiful, better and more just world; …..
Unfortunately, all these hopes and dreams were torn asunder. I ran away from the city of my dreams disappointed and bitter, downtrodden and in pain, insulted and spat upon, because my eyes have seen so much of blood and tears, so much brutality and murder, so much despoilment and vileness. I left, never to return. I left for a new world, to a new continent, and to new unknown surprises in life.

This excerpt is based on text found on from the translation of the Yiddish "Koshmarn" by Miriam Dashkin Beckerman. More details on the life of Konrad Charmatz can be found in English .

להלן החוויה של קונרד מחזרתו לאוסטרוביץ לאחר המלחמה. קטע זה מתוך ספרו

…. מה שמצאתי היה בניין לבנים בן שתי קומות שהיה שייך להורי, ושטח חצר שלם שהשתרע לאורך שלושה רחובות מהרכוש של סבי. … סבי, אברהם לייביש וקסמן, זכר לברכה, היה פעם איש רכוש. פעם הייתה לו אחוזה בחמילב, ליד אוסטרוביץ', וגם טחנה. מאז, הייתה לו אהבה לטבע של עצי הפרי והפרי שלו. מאוחר יותר הוא קנה את הנכס באוסטרוביץ', והדבר הראשון שעשה היה לשתול את הגן. שם נהגנו ליהנות מהזמן הפנוי שלנו. ליד הגן אבי בנה את ביתו. היו לנו גם שכנים נוצרים רבים. הסתדרנו איתם מאוד והיינו משחקים עם הילדים שלהם.
לאחד השכנים שלנו קראו לשקוביץ. הוא היה שוחט בהמות שדיבר יידיש טובה מאוד שלמד משכניו היהודים. כשהלכתי לראות מה עלה בגורל הירושה שלי, במקרה נתקלתי בלשקוביץ הזה ברחוב שנר. הוא מיד זיהה אותי ובירך אותי במילים האלה:
"תסתכל! תראה! אתה עדיין חי!?"
הלב שלי קיבל מכה ודמעות החלו לזלוג מעיניי.
שכן וחבר כביכול כל כך הרבה שנים, שסבי עזר לו רבות, וחיינו אצלו כשכן טוב; מישהו שידע איזו משפחה גדולה אנחנו, שחיבקה כ-200 איש, כשראה שאחד מהם חי, במקום לקבל את פניו בצורה ידידותית ולהזמין אותו לביתו כדי לכבד אותו במשקה, מתחרט על כך. למעשה, שרדתי .
הוא לא סבל לראות אותי. שום דבר לא הכין אותי לאכזריות כזו. רק עניתי לו:
"כן, אתה רואה במו עיניך שאני עדיין חי וכנראה אשאר בחיים רבים מאויביי."
ניגבתי את עיני והלכתי לראות את ביתי הקודם. פגשתי שכנה נוספת שגרה בבית אמי, גם היא שוחטת בהמות. הוא קיבל אותי במטבח שלו, לא הרשה לי להיכנס לסלון, אבל דרך פתח בדלת ראיתי את הספה הירוקה שלנו ואת המזנון הגדול והמסיבי. ראיתי גם את הווילונות שלנו ואת הדברים האחרים שלנו במרפסת. בצד השני של המקום, במרפסת, ליד המטבח, הייתה המרפסת המזגוגית שלנו. כאן עמדו מיכלים, כנראה עם כרוב, ושקי תפוחי אדמה. הייתי מת להיכנס לחדר ששימש כחדר הכתיבה שלי. שם כתבתי פעם את השירים והסיפורים שלי, כשישבתי בערבי חורף ליד התנור, אבל הוא לא פתח את הדלת.
לא חיכה עד שאשאל אותו משהו, הוא סיים איתי ואמר שהוא קיבל את המתחם מאת השופט, ואסור לו להתעסק איתי כלל בעניין זה, אלא שעלי להפנות את פניותי ל- פקידים. הוא הביט בי בזוג עיניים רצחניות, דוחף אותי לכיוון הדלת.
יצאתי החוצה, מרגיש כאילו מישהו שפך עלי דלי מים קרים. הוא מיד נעל את הדלת מאחורי, כאילו פחד שאחזור. הלכתי משם ממורמר, מאוכזב והרוס.
גם הבתים של סבא שלי נלקחו, ואפילו הגן נהרס. אפילו עץ השיטה, שכל כך אהבתי, ושהייתי מסירה ממנו ענפים כל שנה לסוכה שלנו, נכרת. שום סימן לכך לא נשאר. הרגשתי כתוש פיזית ונפשית, נעלבת וירקתי עליי.
רק אז הבנתי את הטרגדיה וההרס הגדול שלנו, שלא רק הגרמנים, הנאצים, השמידו והכחידו אותנו, אלא גם שאר העמים שעזרו להם באופן פעיל כמו הפולנים, הליטאים, האוקראינים, הרוסים. , הונגרים, רומנים ואחרים שעזרו להם באופן פעיל והשתתפו ברציחות; וגם אלה שעמדו מנגד והסתכלו באדישות, סגרו את גבולותיהם, ולא עזרו בשום אופן לחסרי ההגנה במצבם הנואש.
………..
אני הולך בדרך זו בכאב ובעיניים נפוחות הסופגות את כל הטרגדיה היהודית, ואת הצער היהודי הבלתי פוסק, עד שאני מגיע למקום שבו עמד פעם בית הכנסת היהודי הישן ובתי המדרש, אבל כאן אני מוצא גבעה עשבונית. מִברֶשֶׁת. בית הכנסת הגדול והישן, שנבנה במאה ה-16, אינו קיים עוד. זה היה אחד מבתי הכנסת האדריכליים המקוריים והראויים לציון. זה היה מבנה עץ, עם כיפה עגולה על הגג. …..
***
באותו יום ממש הלכתי מעיר הולדתי, אוסטרוביץ', שבור לב ומרוסק פיזית ונפשית. גלשתי לאורך הקירות כמו גנב, מתביישת להסתכל על הבתים, העצים והרחובות, שעדיין זוכרים אותי מאותם תקופות המזל שבהן נהגתי לטייל בתקווה ובשמחה, מלאת פנטזיות וחלומות. האמנתי בעולם באותם ימים. האמנתי באנושות, וקיוויתי למחר טוב יותר שבו אנשים ואומות יחיו בהבנה הדדית, ויעזרו זה לזה לבנות עולם יפה יותר, טוב יותר וצודק יותר; …..
לרוע המזל, כל התקוות והחלומות הללו נקרעו לגזרים. ברחתי מעיר חלומותיי מאוכזבת ומרירה, מדוכאת וכואבת, נעלבת וירקתי עליה, כי עיני ראו כל כך הרבה דם ודמעות, כל כך הרבה אכזריות ורצח, כל כך הרבה בוז ושפל. עזבתי, לא לחזור. עזבתי לעולם חדש, ליבשת חדשה, ולהפתעות לא ידועות חדשות בחיים.
קטע זה מבוסס על טקסט שנמצא על תרגום היידיש "קושמארן" מאת מרים דשקין בקרמן. פרטים נוספים על חייו של קונרד צ'רמץ ניתן למצוא באנגלית.