בהמשך יועד לגירוש עם משפחתו למחנה ההשמדה טרבלינקה אולם הצליח לחמוק עם אמו מהגירוש. בהמשך, במהלך סלקציה, הצליחה אמו להצמיד אותו לאחיו הגדול נפתלי, שהיה מיועד להישלח למחנה עבודה ולאחר מכן הגיעו למחנה הריכוז בוכנוולד, שם הפסיק להיות הילד החמוד המכונה לולק. הוא הפך למספר 117030 ויצא עם אחיו למלחמת הישרדות יום-יומית.
בגיל 8 שוחרר על ידי חיילי ארצות הברית ונודע כאסיר הצעיר ביותר ששוחרר מהמחנה. כמה חודשים לאחר מכן עלה יחד עם אחיו לארץ ישראל. כיום, בגיל 84, כשמאחוריו עשרות שנות רבנות, הוא אחד מניצולי השואה המוכרים ביותר בעולם.
במערכת 'JDN' ו'שחרית' בחרנו להקדיש את צום עשרה בטבת לזכר מאורעות השואה האיומה, ואין ראוי מהרב הראשי לישראל לשעבר, יו"ר מועצת יד ושם, הגאון הרב ישראל מאיר לאו, בכדי לפתוח את סדרת הכתבות המיוחדות הזאת.
"אני חושב שהעלייה לארץ ישראל היא התחנה החשובה ביותר בחיי, נולדנו מחדש", הוא פותח את הריאיון שאנחנו מקיימים בביתו לפני מספר ימים, כשאני מבקש ממנו לספר לנו על התחנה החשובה ביותר בחייו הסוערים.
צוואת הרבנות
כשאומרים "הרב לאו" הכוונה ברורה, למרות משפחתו הענפה, כולל בנו הגר"ד לאו הממשיך את דרכו ברבנות הראשית לישראל. "הרב לאו" יש אחד. אחרי הטלטלות הקשות שעבר בצעירותו, הוא גדל לרב ומורה דרך, שמסמל את היהדות המקרבת בלי להתפשר כלא הנימה ממוסרת ישראל סבא.
הוא התחיל כרב בית הכנסת 'אור תורה' שבדרום תל אביב, משם נתמנה לרב בית הכנסת 'תפארת צבי', בהמשך מונה לרב שכונות צפון תל אביב, מאוחר יותר נבחר כרב הראשי של נתניה, חבר מועצת הרבנות הראשית, בתשמ"ח חזר לתל אביב כרב הראשי האשכנזי של העיר, בתשנ"ג נבחר לכהן כרב הראשי האשכנזי לישראל, עם תום כהותו חזר לשמש בתפקידו רבה של תל אביב, עד הגיעו לגבורות.
הגרי"מ לאו למעשה ממשיך את שרשרת הדורות מזה כאלף שנה, הוא הרב ה-38 בשרשרת המשפחתית, ובהחלט מרגיש על כתפף את האחריות להמשיך את המורשת: "אני הדור הראשון בארץ ישראל וילדיי הם הדור הראשון שנולד בישראל וכולם מוסמכים לרבנות – זה ניצחון אדיר".
"זה סוג של צוואה מהוריי. אני זוכר שכאשר בלילה לפני שלקחו אותנו לטרבלינקה, אני הייתי ילד קטן לפני המלחמה, אבי דיבר עם אחי הגדול שאם מישהו מאיתנו ישרוד אחרי המלחמה שידאג שאני אהיה רב. הייתי אז בן חמש ובעצם צוואתו היתה – תעשה כל שביכולתך להמשיך את השלשלת".
תחזיר אותנו לימים ההם, כילד קטן שמנסה לשרוד תחת ציפורני הנאצים?!
"בשביל זה כתבתי ספר כדי שלא אצטרך לחזור ולספר את פעם אחר פעם. קשה לענות על השאלה הזאת. מה השאלה בעצם?"
איך שורדים?
במקום לענות, הרב לאו מצביע כלפי שמיא. "הכל בידי שמים, אתה יודע בדיוק, אתה רק לא יודע למה וזה שאלה שאין לי תשובה עליה, 'מה' אני כן יודע, 'מי' אני גם יודע, אבל 'למה' אני לא יודע וכנראה שגם לא אדע".
איך הרגשת כששוחררת מהמחנה?
"אפילו לא ידעתי להיות מאושר. לא הבנתי מה מצפה לי. אין בית, אין אבא, אין אמא, אין לאן לחזור, הכל היה נעלם. הייתי פחות מבן 8, המחשבה אז עסקה בקיום הפיזי, שיהיה לי מה ללבוש כדי שלא אקפא מקור, חשבתי על לחם. כשסוף סוף היינו בדרך לישראל, בבית ההבראה בצרפת, לא הבנתי מה עושה משחק הפינג פונג של החיילים האמריקאים על שולחן האוכל – זה לא היה פינג פונג אלא זה היה ביצים קשות, אני לא ידעתי אז מה זה".
מה היה הרגע בו אמרת לעצמך: ניצחתי אותם!
"היו הרבה רגעים כאלו. אני חושב שכאשר נולדו ילדיי, שנושאים את השמות של ההורים, זה ניצחון אדיר. כאשר אני רואה את כולם יחד, ב"ה יש לנו הרבה צאצאים, זה רגע גדול של ניצחון. היו לי עוד כמה רגעים כמו כאשר הניחו עלי טלית והכתירו אותי כרב והיו כמה אנשים בקהל שהכירו את אבא הי"ד, שהיה רב גדול בשלוש קהילות באירופה עוד לפני שמלאו לו 50, זה וודאי היה רגע של ניצחון".
"ראוי שכל תלמיד חרדי יבקר בגנזך קידוש ה'"
בשיחה הארוכה עם הרב, שהיה חלק משמעותי בייסוד זיכרון השואה עוד משנותיה הראשונות של מדינת ישראל, אנחנו מבקשים לעסוק בקונפליקט שיש לציבור החרדי עם בחירת מדינת ישראל לזכור את יום השואה דווקא בעיצומו של חודש ניסן.
"אני מבין את הבעיה, מכיר אותה לפני ולפנים, אבל תאר לעצמך שיבטלו את יום השואה בכ"ז בניסן, אז מה יישאר? יש ציווי של זכור ויש איסור של לא תשכח, אין הרבה מצוות בתרי"ג שיש להם גם מצוות עשה וגם מצוות לא תעשה כמו זכירת עמלק. הציבור הרחב לדאבוני לא מכיר את "יום הקדיש הכללי" שקבעה הרבנות ליום עשרה בטבת".
"אני לא שמחתי עם זה שקבעו דווקא את כ"ז בניסן, אני לא אומר תחנון גם ביום הזה כמו בכל חודש ניסן. בעולם הישיבות שאני גדלתי בו, לא ציינו בכלל את כ"ז בניסן, שמעו צפירה שלא הפריעה כי היא לא הייתה בזמן הסדר. אבל הציבור קיבל את זה, בתי הספר מקבלים את זה, עושים אזכרות והנצחות".
השואה נוכחת מספיק בחינוך החרדי או שיש מקום להוסיף בעניין הזה?
"יש פה הבדל גדול בין בנים לבנות. בבית יעקב השואה תופסת מקום של תודעה, בישיבות הרבה פחות. אפשר להסביר את זה גם בעניין של לימוד תורה, למנוע חלילה ביטול תורה, בעולם הישיבות לא נזכר כל כך נושא השואה. ברשת בית יעקב יש לי בנות מורות, שתיים מהן אפילו הכינו ספרון על הנושא וזה נלמד בבתי ספר רבים של בית יעקב, אצל הבנים פחות".
בישיבות כמובן עוסקים רק בלימוד התורה, אבל בתלמודי התורה?
"בהחלט יש מקום לפחות להביא אותם פעם אחת לגנזך קידוש ה' בבני ברק. זה היה רעיון של ר' משה פראגר זיכרונו לברכה, חסיד גור, הוא הקים את המקום. אני חושב שכל כיתה בכל בית ספר או תלמוד תורה היה מן הראוי לבוא, לראות, לשמוע, ולהכיר את המקום".
השתכנעת שלעולם לא עוד? "לא!"
מתוקף תפקידו כיו"ר מועצת יד ושם, הרב מארח מנהיגי מדינות רבים המבקרים במקום, והדבר שחוזר על עצמו בכל נאום שם זה "לעולם לא עוד". אני שואל את הרב שאלה של מילה אחת: "השתכנעת?", והתשובה היא גם במילה אחת מצמררת: "לא!".
והוא ממהר להסביר: "זו מליצה שחוקה בעיני. אומרים אותה כי כך צריך לומר, הלוואי וזה היה נכון. אני לא יודע אם אלה האומרים זאת מאמינים בכך, אני לא מאמין בכך".
"כשאתה שומע על גילויים של אנטישמיות, אלפי גילויי אנטישמיות ידועים ומפורסמים מידי שנה ושנה ברחבי העולם, לא רק ברוסיה שפעם היו בה הרבה או במדינות ערב שהם פחות עוסקים בזה, בארצות הברית של אמריקה, באנגליה, בצרפת, במדינות שהאבות שלהם לחמו בנאצים, יש שם גילוי אנטישמיות באוניברסיטאות, בתיכונים, מדברים על עם ישראל כמו גם נגד מדינת ישראל, נגד השואה".
"אני לא רואה שהאנטישמיות הסתיימה, לפעמים אני גם חושש שהיא מתגברת. זה מושפע גם לא מעט מהסכסוך של ישראל עם שכניה וכורכים את הדברים בלי שום קשר אמיתי".
באופן אירוני, הגרי"מ לאו דווקא רואה גם מעלה באנטישמיות הלא פוסקת. "זה נותן את הביטחון שהשואה לא תישכח. כמו שהמוזיאונים, בראשם יד ושם, תורמים לזיכרון השואה, הגילויים האנטישמיים תורמים הרבה לזיכרון השואה, הם לא נותנים לך לשכוח, לא מאפשרים לך לשכוח שאתה יהודי, גם אם אתה מנסה להסתיר את זהותך היהודית באים אליך ומצביעים עליך – אתה יהודי, זה לפחות מבטיח שלא תשכח מפי זרעו".
כשהרב לאו לא משכנע מ"לעולם לא עוד", זה אולי כי כמו כולנו הוא מכיר את ההיסטוריה של העם היהודי. 'היטלרים' שרצו להשמיד אותנו היו אין-ספור מאז בריאת העולם. דבר התורה שהרב מביא מטיב להסביר את זה.
"רשב"י אמר 'הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב'. למה הכפילות? הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד פירש את המשפט: היו כאלה שניצלו את האנטישמיות לנמק ולהסביר שהיהודים בפולין שונים בלבוש ובשפה מהעם הפולני ושונאים אותם בגלל שהם זרים. ובגרמניה? קילומטר מפולין, היהודים לא היו עם קפוטה, לא עם שטריימל, לא ספודיק, לא עם זקן, לא עם פאות, דיברו גרמנית רהוטה, הוציאו אנשים כמו פרופסור איינשטיין ומשפחת רוטשילד, יהודים שהתלבשו כמו הגרמנים ודיברו שפה יפה כמו הגרמנים, האם אותם אהבו כי הם היו דומים? פה שנאו אותם כי הם היו שונים ופה שונאים אותם כי הם דומים. אין שום היגיון בשנאת ישראל. לכן רשב"י כבר אז אמר ש'הלכה' אנחנו לא יודעים את הטעם ו'הלכה' אנחנו לא צריכים לדעת את הטעם. השנאה של עשיו ליעקב היא לא מנומקת, היא לא מוסברת, אין לה טעם".
"האמת היא שהשנאה יוקדת מבפנים ואנחנו לא יודעים לפרש אותה ואת טעמה. עובדה שכאשר שנאו אותנו באירופה אמרו לנו' לכו לפלשתינה', מה שאנו קוראים ארץ ישראל, מה אתם עושים פה דיירי משנה, אתם תופסים לנו את הבתים, את העסקים, לכו מפה, אנחנו לא אוהבים דיירי משנה. אז שנאו אותנו שם בגלל שלא היינו שייכים לשם, אז חזרנו לפה, אמרו לנו לכו לפלשתינה אז חזרנו. הם קראו לזה פלשתינה אנחנו קוראים לזה ארץ האבות נחלת אבותינו אברהם יצחק ויעקב, אז פה אוהבים אותנו? פה בבית שלנו? שם שנאו אותנו כי אנחנו לא בבית שלנו ופה השכנים שונאים אותנו כי אנחנו כן בבית שלנו. זאת המשמעות שהלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב".
"העם הפולני עמד מנגד"
ברקע המתיחות הדיפלומטית הגואה בין ישראל לפולין בשנים האחרונות, בעקבות ניסיונה להכחיש את חלקה בשואה, הרב לאו, לולק אז, לא שוכח את שעבר כילד בפולין: "הפולנים לא עשו את מה שעשו הגרמנים, אבל הם בוודאי עמדו מנגד וחלק גדול מהם גם עזר. אם כי יש לציין שהמספר הגדול ביותר של חסידי אומות העולם ביד ושם הם פולנים, מתוך עשרות מיליונים, היו אלפים שסיכנו את חייהם שלא על מנת לקבל פרס בכדי להציל יהודים. אבל רובו של העם הפולני עמד מנגד במקרה טוב, חלקו גם עזר לגרמנים. ששת מחנות המוות עם תאי הגזים היו על אדמת פולין, אף אחד לא היה בגרמניה".
"דווקא הם מנסים להכחיש כי דווקא עליהם רובצת האשמה גדולה. הגרמנים ניסו לכפר בהסכם השילומים, הקנצלר הראשון של גרמניה המערבית אחרי מלחמת העולם השנייה היה קונראד אדנאואר, אסיר בבוכנוולד, כי כשהיה ראש עיריית קלן, הביע התנגדות לנאציזם ולכן כלאו אותו, הוא הגה את רעיון השילומים ונפגש עם בן גוריון, הם ניסו בדרכם הם".
את הניסיון של אומות העולם להכחיש את חלקם במעשי הזוועות הוא מבין. "זאת תופעה מובנת, לא מפתיעה אף אחד. כל מי שנתן את ידו לרצח העם היהודי בוודאי שהוא יתכחש בצורה כזו או אחרת, עד כמה שהוא יכול. הזמן משחק לטובתם של מכחישי השואה, מבחינה זו. השרידים האמיתיים הולכים ופוחתים, נעלמים מהעולם".
איך אתה מרגיש כשאתה רואה השוואות לשואה או שימוש במילה נאצי, לעיתים גם כאן בתוך מדינת ישראל?
"רע מאוד. אני אומר את זה בכל הזדמנות, תעזבו את המילה 'שואה', תנו לה את המקום שלה. אגב, הייתי עם האדמו"ר מגור בעל ה'פני מנחם' בהרצאה בגנזך קידוש ה', הוא אמר שהוא לא אוהב את המילה שואה, בתהילים תמיד המונח הזה מתייחס לרשעים, גם הנביא ישעיהו 'אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא', למה לומר עלינו שואה? כשכל פעם זה מופיע על רשעים? הוא העדיף את המילה עקדה".
"בכל אופן, הביטוי שואה כל כך נפוץ בכל השפות ובכל העולם, כנראה שכבר קשה לעקור את זה מהתודעה של הציבור. לפחות אנחנו לא צריכים להוזיל את השואה על ידי שימוש במושג הזה ל'שואה כלכלית' ו'שואה חברתית' ו'שואה פוליטית' ו'שואה מדינית', הכל שואה? תעזבו את השואה למקום הראוי לה ואל תשתמשו בביטוי הזה כי אתם הופכים אותו לזול".
לסיום, אתה אמנם כבר לא צעיר אבל עדיין נמרץ ופעלתן, מה עוד לא הספקת לעשות?
"את התלמוד הירושלמי לא סיימתי אף פעם, למרות שבגור זה היה חשוב. אני הייתי דור חמישי לדברי חיים מצאנז, אבי היה חסיד טשורטקוב, ומצד האמא נכד לצאנז, אני מאוד מקורב לגור, כמה מילדיי הם חסידי גור. יש לי עוד הרבה מה ללמוד", הוא חותם את הראיון עם היעד הבא. סדר היום עוד עמוס, ממפגש עם תלמידים להרצאה למבוגרים, הציווי 'כי לא תשכח מפי זרעו' חי ונושם כשאני נפרד מהרב בלחיצת יד חמה.
כל הכבוד על הטירחה ראיון מאוד יפה
יפה מאוד, גם אהבתי את השאלה לקראת הסוף מה היה הרגש הראשון שהרגיש ברגע השחרור? מעניין שהוא מספר שעוד לא הבין כלום, אבל מצד שני בתמונה המפורסמת נראה שהוא משתעשע יפה עם החיילים האמריקאים (מתלבש לבוש של חייל, מחזיק רובה ומחייך)….