יש משהו מרגיע מאוד במרבדי השלג הזכים והצחורים. ניקיון וטוהר צרוף. השקט המלווה את ירידתו ארצה, ותחושת הרוגע המשתררת עם פרוס השלג את כנפיו על פני כל האזור.
הסיבה לכך היא בפירוש לאו דווקא הבנקים הסגורים על מסגר ובריח, או הגמחי"ם הפועלים במתכונת שינה (יש הפקדות – אין משיכות). ואף –נמתיק סוד- לא החופשה המהנה של הילדים והמבוגרים גם יחד, על חוויות המשחקים ובובות השלג המיתולוגיים. לא! בפירוש לא. אלו הן לא הסיבות שגורמות את ההנאה והשמחה.
לעניות דעתי זה משהו שמימי ביותר. משהו שהקדוש ברוך הוא טבע בבריאה, שהשלג יהא משמח אנשים טף ונשים. יש בירידת השלג מין גילוי של יחס מיוחד 'חם' ואישי, מצד בורא העולם שמעניק לנו 'בונוס' במסגרת המערכת החורפית לצד שפע גשמי הברכה שהוא מרעיף עלינו ברוב רחמיו וחסדיו.
יש התולים את גורם ההנאה שבשלג בשלימות שבו. עצם המחזה מרהיב העין של שטיח לבן, זך , נקי וטהור, היישר מהמפעל, מהווה גורם לתחושת ההנאה האופפת אותנו בהביטנו על התופעה המרנינה.
הראיה לתובנה זו היא: ההרגשה החמצמצה המלווה אותנו כאשר אנו נתקלים בערימת שלג 'פגומה'… בקטע בו רגל אדם דרסה כבר עליו בגסות והעיבה את מראה הניקיון שהתחלף בגושים מכוערים ושחורים, שעליהם חקוקים טביעות פרסות נעליהם של המבקרים כולל מספר הנעל…
"תן דעתך שלא תחריב את עולמי"! נאמר לנשמה הטהורה שלנו בעת רדתה לעולם הזה התחתון. ואם תרצו, הנה לפנינו השלג כמשל ושנינה להמחיש לנו את הקוטביות העצומה שבין נשמה נקייה וטהורה כביום היוולדה לבין מה שנפגם והוכהה מזוהרו חלילה. כמו כן בין עולם טהור ונקי כתוארו האורגינלי, ובין עולם שנחרב והתמלא בלכלוך עקב עוונות האדם.
במאמר המוסגר נזכרתי בסיפור 'מושלג…' היה זה בבית מדרשו של הצדיק רבי חיים מצאנז זי"ע, סופת שלגים עזה השתוללה בחוץ והקור היה חודר עצמות. רחובות העיר צאנז היו ריקים מאדם, והכל מיהרו לספון עצמם בבתי המדרשות סמוך לתנורי החימום, שם ציפו לחמם את עצמותיהם הקפואות באורה החמים של התורה.
אורח חשוב נקלע באותו יום עבות לצאנז, האברך רבי יצחק אייזיק, לימים הצדיק רבי אייזיקל מזידיטשויב. מכיוון שעדיין לא הגיע זמן תפילת המנחה, סר רבי אייזיקל לחדר צדדי והתיישב ללמוד גמרא במתיקות נפלאה ובקול רם.
לא חלפו מספר רגעים והרבי מצאנז שהיה בדרכו לבית המדרש, שמע את קול הלימוד המתוק והמנגינה הנעימה של רבי אייזיקל. הרבי יצא מהבניין ונעמד מאחורי החדר בו ישב רבי אייזיקל, התקרב והצמיד את אוזניו הקדושות לדלת במטרה להקשיב לקול התורה.
הרבי שהוקסם מאוד מהלימוד הענוג, נותר כמהופנט על יד הדלת, ולא חש כיצד פתיתי שלג מתעופפים מעליו ומכסים אותו ממש כהלל בשעתו.
הגיעה השקיעה, זמן רבינו תם גם הוא חלף עבר והרבי מתמהמה מלהגיע לתפילת מנחה בבית המדרש.
חסידים מודאגים יצאו לחפש את הרבי ומצאוהו רכון על גבי הדלת מבחוץ, כולו שבוי בתענוג העילאי של הלימוד שנשמע מתוך החדרון. ואז כאשר הזכירו לרבי שהשעה מאוחרת, התברר שזקנו הקדוש של הרבי נדבק לגמרי לדלת בקיפאון השלג, ואינו יכול להתנתק ממקומו.
אצו המשמשים והביאו ספל מים רותחים, אותם שפכו על הזקן, והמיסו את הקרח, כדי שהרבי יוכל לחזור ולהמשיך את סדר יומו. כאשר לאורך זמן רב היו החסידים חוזרים ומשחזרים את סיפור המעשה המלמד על גודל חשקו ואהבתו העצומה של הרבי לתורה הקדושה.
