נפש המחלוקת | טור אורח

בשעה טובה ולא מוצלחת אנו עומדים אחרי אחת ממערכות הבחירות הקשות ביותר שידע הציבור החרדי. בחירות, שכללו הרבה שעות רעות, שמוטב אם לא היו וטוב עוד יותר שחלפו.

האווירה ברחוב קשה במיוחד, אנשים בעלי אחריות דואגים מהנזק החינוכי שמערכות בחירות מייצרות, ובמיוחד מהנזק האדיר של השחיקה באמונת חכמים שמתלווה לכל המערכה. שחיקה זו היא מהדברים המסוכנים ביותר שקורים לציבור יראי ד'.

השאלה שאני נשאל בימים אלו היא האם מלבד הנזקים החינוכיים ישנם גם נזקים נפשיים שמערכות כגון אלו מייצרות.

ראשית, לפני שאדבר בענייני הנפש, חשוב לי להדגיש: ב"ה, גדלתי בבית ששררה בו אהבת ישראל מיוחדת. המחלוקת מעולם לא עברה את מפתן דלתות בית הורי שיחי'. גם בטור זה אינני נוקט צד או מביע דעה חלילה, שהרי הדברים מסורים אך ורק לגדולי הדור.

*

אפתח באחד הסיפורים שהגיע אלי בימים אלו, אציג את הסיפור כמות שהוא, ואת המסקנות אשאיר לקוראים הנכבדים.

ילד חמד שמלאו לו שלוש עשרה שנים, התכונן בהתרגשות כמו שאר בני גילו לבר המצווה. הוא הכין דרשה, שינן וחזר, הכין את קריאת התורה וההפטרה וכולו ממתין בקוצר רוח ליום הגדול שבו יכנס למצוות. בעיני רוחו כבר שמע את חבריו שרים את ה'גראמען' הידוע, הוא נעמד לדרוש… החברים מפריעים, ו… "דרשתך הייתה מאד יפה, ומהמעט…" וכך הוא מדמיין וחולם בהקיץ את יום שמחת לבו.

לפתע עוברים מספר חברים וכאילו משוחחים בינם לבין עצמם, אך כוונתם אליו, וכך נשמעה השיחה: "תגיד אתה מתכוון ללכת לבר מצווה של 'הערבי'?, מה פתאום! הרב… אמר שאסור לשתף אתם שום פעולה…"

כן, כן, זו לא טעות, אתם קוראים נכון, אלו היו המילים, "לבר המצווה של הערבי". כך עברו על הנער הצעיר הזה הימים שבהם הוא נכנס לעול תורה ומצוות והכל, כי כנראה הוא נולד בצד הלא נכון של המפה.

מחריד.

עד כאן סיפור אחד מיני רבים שהגיעו אל שולחני. כל מילה מיותרת. השאלה האם ישנם נזקים נפשיים ממערכות מכוערות שכאלו היא שאלה נאיבית.

הפגיעה הנפשית של החרמה של ילד על ידי בני כיתתו, ילדים – שעד לפני מערכת הבחירות היו חבריו ופתאום כולם הפכו אויביו – מזעזעת ומסוכנת לנפש הרכה של ילד בגיל כה צעיר. שום הסבר ועידוד מהבית לא יכולים נגד כיתה שלמה.

* * *

לצורך הבנת העניין – מדוע באמת נגרם נזק נפשי בעקבות מערכות בחירות ומה הנזק המשמעותי יותר המתלווה למערכת בחירות, אסביר שני מושגים בתורת הנפש הקשורים לעניין.

המושג 'בחירה' הינו פשוט, לבחור בין שתי אפשרויות שהאחת טובה והשניה טובה יותר. לדוגמה: כלה שמוצעים לפניה שני שעונים ועליה לקבל החלטה ולבחור אחד מהם, אין בכך כל חיסרון. היא תבחר את האחד ותוותר על השני. כמובן שיש אנשים שקבלת החלטה היא עניין פשוט עבורם ואילו לאחרים, כל החלטה שואבת הרבה כוחות נפש.

בנוסף, המציאות שטבע הקב"ה בנפש האדם היא שלאחר שבחר במשהו – הוא נקשר אליו, וככל  שעובר הזמן – הקשר מתהדק והופך לחלק ממנו. זו הסיבה שלאנשים קשה כל כך להיפרד מחפצים או מדעות המלווים אותם במשך שנים. כלומר: המושג בחירה הוא מושג חיובי ובכל יום אנו עושים הרבה בחירות באופן ספונטני ובלתי מודע.

המושג השני שיש להבין הוא 'אמונה'. אמונה – היא הליכה אחרי אדם / דעה / אורח חיים, מבלי לשאול שאלות. אם שאלת – פגמת באמונתך.

נפש האדם חייבת להאמין במשהו. גם לגוי יש אמונות שעליהן הוא נשען, מפה האהדה והערצה לקבוצות ספורט, ידוענים וכו'. משענת זו היא חלק מנפש בריאה, וכשמשענת הופכת לקנה רצוץ – הנפש מתערערת.

גם באמונת חכמים שעליה אנו מצווים, תכלית האמונה היא ללכת אחרי החכם בלי לשאול שאלות! וכפי שהתורה אומרת – "לא תסור ימין ושמאל" – ודרשו: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין".

אמונת חכמים מהווה, מעבר למצווה, 'עוגן' שהנפש זקוקה לו כדי להיות בריאה.

*

במערכות בחירות, ציבור יראי ד' למעשה איננו בוחר כלל, אנו שליחים של גדולי הדור ומבצעים את בחירתם.

הבעיה במערכות בחירות מתחילה בערבוב של שני המושגים, כשהאחד סותר את השני: המושג בחירות נותן לנו אשליה של זכות הבחירה השמורה לנו, ומנגד, כשאנו באים לדון בזכות בחירתו של האחר –  אנו משתמשים בחובת הציות (אמונה).

כלומר, בעגה פנימית בלתי הגיונית: אם הזולת אינו מאמין במה שאני מאמין, זכותי לפגוע ולהוקיע אותו וחלילה – אף לגרום לו נזק. שהרי, מעניין של 'זכות בחירה', הפכנו זאת לעניין אמוני, חסר מחילה, סליחה וכפרה.

מכאן לנזק נפשי – הדרך קצרה.

* * *

התוצאה הקשה מכך שכל צד מקדש 'מלחמת אמונה' על הצד שכנגד, מוציא את כל הצדדים נפסדים. הנזילות בציות מוחלט לגדולי ישראל – עצם המציאות שיש אפשרות לדון, לערער ולדבר על גדולי ישראל – שוחקת את העוגן שנפש האדם נשענת עליו.

שחיקה זו היא שחיקה של המושג 'אמונת חכמים', הפוגעת בכולם. הנפש של כולנו זקוקה לאותה אמונה, שמערכות הבחירות הורסות ומחריבות עד דק. כשאין אמונה, כשאין לנפש על מה להישען, היא מתרסקת.

זהו תהליך. לא רואים את התוצאות מיד. אך העוסקים בתחום הנפש, רואים זאת בכל פעם מחדש: הצורך הנפשי להיות מחובר לעוגן יציב, הוא-הוא הגורם ליציבות נפשית – ולהיפך.

מכאן ואילך לפחות, ננמיך את הלהבות ונזכור:  שמו של הקב"ה – שלום; אנו מצווים על השלום, ושנאת חינם מחריבה ומפילה חללים. גם בנפש.