יום ג', כ"ז בטבת תש"ט.
שמחה גדולה שוררת בבית כ"ק מרן האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זי"ע: האדמו"ר מתקשר בקשר שידוכין עם הרבנית הצדקנית חנה פולק ע"ה.
"השידוך הוא עם בת ש"ב הרב בנש"ק ר' יחילי'ש ממאקאווא, אלמנה צעירה וצנועה… כ"ק היה במצב רוח מרומם" – כתב אחי הרבי, הגה"ק מבילגורייא זי"ע לאחד מהחסידים בארה"ב.
בח' באדר תש"ט, יום לפני החתונה, מפקיד הרבי מכתב עם התחייבויות שונות, הנוגעות לבית שהוא מתעתד להקים. וכך כותב הרבי בין היתר:
"אני הח"מ מתחייב להחזיק בבית את שני הילדים, הב' אברהם אלטר פולק יחי' והילדה ביילא חיה פולק תחי', לפרנסם, לכלכלם, לחנכם ולספק את כל צרכיהם כאשר דברנו, ואקווה אי"ה להשיאם כשיגיעו לפרקם. ובאתי בזה עה"ח אור ליום ט' אדר תש"ט".
קרא עוד:
[postim]
עד אותו זמן לא הוכשרה השעה להקמת ביתם בישראל, למרות שהרבי היה מי שהשתדל בהצלתה של הרבנית וילדיה מגיא ההריגה הנאצי. יען כי גם לאחר שכל משפחתו עלתה על המוקד הי"ד, לא אבה הרבי מבעלזא לשמוע הצעות שידוכין, עד שהגיעו אליו עדויות ברורות על דבר מותם של בני משפחתו הי"ד.
רק בחודש תשרי תש"ט, נכנסו גאב"ד נארול זצ"ל והמשב"ק הרה"ח רבי הלל וינד ז"ל אל האדמו"ר מבעלזא זי"ע, והעלו על שולחנו את הצעת השידוך עם הרבנית.
ההצעה מצאה חן בעיניו והרבי הוסיף: "ההצעה ישרה בעיני וכבר עלתה ברעיוני מזמן. אלא שאבי (מרן מהרי"ד מבעלזא) זצ"ל הורה לי שלא לעסוק בשידוכים ולא להיות שדכן ולכן שמח לשמוע שאתם מוכנים לעסוק בכך".
♦ ♦ ♦ ♦
מעגל אפוף הוד קדומים נסגר השבוע עם הסתלקותה של הרבנית הצדקנית הישישה, מרת חנה רוקח ע"ה, אלמנת כ"ק מרן האדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע.
נכדה, הרה"צ רבי יוסף מאיר פולק, האדמו"ר מברגסאז בית שמש, ספד לפני מיטתה, בחצר בית התפילה של כ"ק האדמו"ר המהר"א מבעלזא זי"ע בתל אביב: "נאמר בתורה 'ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה'. ומדוע לא הספידה גם בנה – יצחק אבינו? אלא שכנראה, כדי להספיד אישה גדולה כזו כשרה אמנו, רק בעלה יכול ומסוגל לתאר את אישיותה. כמו כן, אנו לא ראויים להספיד את זקנתנו. כמדומה, שרק אישה, הרבי, יכול היה לעשות זאת", אמר.
עתה, בשיחה עם 'משפחה' משרטטים נכדיה, ביניהם כ"ק האדמו"רים הרה"צ רבי אהרן פולק מברגסאז ואחיו הרה"צ רבי יוסף מאיר פולק מברגסאז בית שמש, קווים לדמותה של אותה 'אשה גדולה' שחתמה בשבת האחרונה כמעט מאה שנים עלי אדמות.
בבית גדולים
הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה, נולדה בגליציה ביום כ"ח במנחם אב שנת תרע"ה, לאביה כ"ק האדמו"ר רבי יחיאל חיים לאבין זצוק"ל ממאקווא, נכדם של הרה"ק ה'שר שלום' מבעלזא זי"ע, הרה"ק רבי יצחק אייזיק מזידיטשויב זי"ע, הרה"ק רבי צבי הירש בעל העטרת צבי מזידיטשויב זי"ע ועוד.
אמה הייתה הרבנית מרת ברכה דבורה ע"ה, בת הרה"ק רבי יהושע לאם, אף הוא נצר קודש להרה"ק ה'שר שלום' זי"ע מבעלזא ולהרה"ק רבי שמעון מירוסלב זי"ע.
הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע, חיבב וקירב במיוחד את האדמו"ר ממאקווא, שהיה הנכד הראשון של הרה"צ רבי אלעזר רוקח זצ"ל, אחיו של הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע שהגיע לבעלזא.
רבי אלעזר היה בנו הגדול של ה'שר שלום מבעלזא' ואילו רבי יהושע – הצעיר שביניהם. לאחר שהחסידים נתנו עיניהם במהר"י, עזב רבי אלעזר את החצר ועמו גם בניו. לפיכך, כאשר האדמו"ר ממאקווא החל להגיע לבעלזא, הפגין המהרי"ד כלפיו אותות חיבה במיוחד. בהמשך, הייתה לכך משמעות נוספת, כאשר הרבי המהר"א מבעלזא הדגיש בעת שהוצע לו השידוך, כי לעובדת היותה של הרבנית חוטר לרבי אלעזר, חשיבות רבה עבורו.
הוריה של הרבנית התגוררו בתחילה בעיירה בעלזא שבגליציה, באזור זה גם נולדה הרבנית המנוחה. לפני מלחמת העולם הראשונה, נמלטו להונגריה כמו רבים מתושבי גליציה, וקבעו מושבם במאקווא.
ממאקווא לברגסאז
שמה הטוב של הרבנית נודע בכל המחוז כנערה צנועה וכשרה, ומעשי החסד שלה הקנו לה שם של כבוד. בהגיעה לפרקה, נישאה לכ"ק האדמו"ר רבי יוסף מאיר פולק מברגסאז הי"ד.
אש של שלהבת קודש היה רבי יוסף מאיר. כל חייו היו במסירות נפש ממש. גם עבודת התפילה אצלו הייתה עד כלות הנפש. רבים מצעירי ישראל בברגסאז והסביבה נקשרו אליו, ורכשו ממנו קניני תורה וחסידות. הרבנית הייתה עומדת לצדו ומסייעת לו בעבודת הקודש.
רבי יוסף מאיר היה תלמידו הגדול של הרה"ק רבי אהרן ראטה זי"ע בעל 'שומר אמונים', אשר היה מדמויות ההוד בהונגריה קודם המלחמה האיומה ולאחר מכן בירושלים עיר הקודש. הקשר עם רבו זה החל כאשר יצא לו פעם לראות את הספר 'שולחן הטהור' שחיבר רבי אהרן, והוא התלהב במיוחד. מאז, נסע אליו והסתופף בצלו.
רבו רבי אהרן, רחש לו חיבה עזה והוקירו מאד. כידוע, בטרם עלה רבי אהרן לארץ ישראל, התגורר בעיר סאטמר ולאחר מכן עבר לברגסאז. מי שדאג לכך היה, רבי יוסף מאיר. מכיוון שרבי אהרן סבל מרורים מידי כמה מראשי הקהילה בסאטמר, הציע לו רבי יוסף מאיר לעבור לברגסאז. לאחר מספר שנים, כשרבי אהרן עלה ארצה, הרי שרבי יוסף מאיר קיבל על עצמו את הנהגת חבורת 'שומרי אמונים'".
"בשנת ת"ש, כאשר החלו להגיע לארץ ישראל השמועות הקשות על אודות מסעות הטיהור של הגרמנים, התבטא רבי אהרן שכבר שהה אז בארץ, בפני חסידיו: 'מי שיביא לי מידע כלשהו על אודות גורלו של רבי יוסף מאיר, אעניק לו מחצית מהעולם הבא שלי'.
"למעשה, לא הגיע לאוזניו מידע מוצק של ממש. שנה לאחר מכן, בשנת תש"א, התבטא לפתע רבי אהר'לה – כפי שכונה – במהלך הטיש שערך בליל שבת: 'לא ידעתי שהוא היה כל כך גדול. מאות יהודים הוא החזיר למוטב ועשה מהם בעלי תשובה'. או אז הבינו החסידים כי רבי יוסף מאיר הסתלק מהעולם", מספר האדמו"ר מברגסאז בית שמש.
מה שהתברר היה, כי זמן קצר לפני כן, גורש רבי יוסף מאיר יחד עם ארבעים אלף מתושבי הונגריה, שלא היו נתינים הונגריים ולא הייתה בידיהם אזרחות מקומית, אל מחנה הריכוז קמניץ-פודולוסק שבאוקראינה שנכבשה בידי הגרמנים.
את כולם העבידו הגרמנים יימח שמם, זולת את רבי יוסף מאיר, ה'רבינער' שקיבל פטור מכך. הוא ניצל את זמנו על מנת ללמוד וללמד ולחזק את היהודים. מכאן, הוא גם שיגר מכתבי חיזוק ודברי תורה לחסידיו בברגסאז. לאחר מספר חודשים, כאשר הגרמנים החליטו לחסל את כולם, הם הורו ליהודים לכרות בור, אחר השליכו אותם חיים לקבר אחים ענק וכיסו אותם בתלולית עפר גדולה.
כ"ק הרה"צ רבי אהרן פולק האדמו"ר מברגסאז מספר, כי אחד השרידים ומהעדים הבודדים שנותרו בחיים, סיפר פעם לאביו כ"ק האדמו"ר רבי אברהם אלטר פולק זצוק"ל, האדמו"ר מברגסאז, כי במשך יומיים תמימים, התלולית נעה אנה ואנה, בעקבות רוח החיים שעדיין קיננה בקרב רבים מהנספים. רק בתום ארבעים ושמונה שעות, נפחו כולם את נשמתם, הי"ד.
משתדל בהצלתה
מכיוון שהרבנית חנה ע"ה הייתה בעלת אזרחות הונגרית, חרף העובדה שנולדה בגליציה (שכן, היא הגיעה להונגריה זמן קצר לאחר לידתה, מה שהקנה לה נתינות הונגרית) הרי שבחסדי שמים הצליחה לברוח אל בית אביה במאקווא עם ילדיה, כ"ק אדמו"ר רבי אברהם אלטר מברגסאז זצוק"ל ואחותו הרבנית ביילא חיה מנדלזון ע"ה – אלמנת הגרמ"מ זצ"ל גאב"ד קוממיות.
במאקאווא היא סבלה את ייסורי השואה, ובאמונתה התמימה עמדה איתנה בביטחון בקב"ה, והתאמצה במסירות נפש לשמור על ילדיה הרכים. בין התלאות הרבות שחוותה, הועלו היא וילדיה יום אחד על ידי הנאצים על הרכבות שהובילו את הקרבנות לאושוויץ. לפתע, על אם הדרך הגיעה הוראה שלפיה הרכבת שעליה שהו תחזור למאקאווא, בעוד שיתר הרכבות המשיכו לאושוויץ. כך באורח פלא, ניצלה הרבנית הדגולה עם ילדיה.
כאשר הגיע המהר"א מבעלזא לבודפסט במהלך מנוסתו בעיצומה של המלחמה, הגיעה הרבנית יחד עם ילדיה, כדי לזכות לברכתו. הוא העניק לה מטבע לשמירה והרעיף עליהם את ברכותיו. לאחר מכן, משעלה ארצה, החל לפעול בכל כוחו על מנת שהרבנית וילדיה, שהיו קרובי משפחתו, יקבלו סרטיפיקטים לעלייה ארצה.
המשימה עלתה יפה, ובשנת תש"ז עלתה הרבנית ממקום שהותה במאקווא ובפרשבורג, לארץ ישראל יחד עם ילדיה יחד עם אמה הרבנית ממאקווא ע"ה. אביה האדמו"ר ממאקווא זצ"ל כבר הספיק לעלות לארץ בשנה שלפני פרוץ המלחמה, יחד עם אחת מבנותיו שתבלח"ט (הנשואה להרה"ח רבי שמעון קליין ז"ל).
אלא שכאמור רק שנתיים לאחר מכן, הוצע השידוך למהר"א מבעלזא.
מלכהּ בקודש
שמחת הנישואין התקיימה בט' באדר תש"ט בבית פרטי ברחוב יהודה הלוי שבתל אביב. השושבינים היו הרה"ח רבי יעקב שכטר ז"ל (אביהם של הדרשן הרה"צ רבי אריה שכטר ואחיו הרה"ח רבי טוביה שיבלחט"א) וחמיו של הרבי – האדמו"ר ממאקווא זצ"ל, שגם היה זה שכיבד את הרב שכטר – נצר מגזע אראלים ותרשישים, בכיבוד זה.
מסדר הקידושין היה הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן זצ"ל רבה של תל אביב. המהר"א הבהיר כי מכיוון שהגרא"י אונטרמן משמש כמרא דאתרא, יש לכבדו בסידור קידושין.
"המהר"א, שהכיר היטב את מרבית אילן הייחוס שלה, פנה אליה בתום החופה בהתרגשות ואמר לה: 'לא ידעתי שאת גם נכדה של הרה"ק רבי שמעון מירוסלב!…'
"אין מי שמהין להבין את כוונתו הקדושה, אך הלא נאמר בזוהר הקדוש, כי האבות הקדושים יורדים לשמחות צאצאיהם. וככל הנראה, זהו פשר הדבר…" מספר לנו אחד הצאצאים.
בעינא פקיחא
במכתב שהרבנית כותבת לנכדה, האדמו"ר רבי אהרן פולק, היא מציינת כי המהר"א "מילא את כל הבטחותיו מיום ט' באדר, יום חתונתם, באופן שאיש לא יכול לתאר".
היא מעידה במכתבה: "בעוד שאימה שררה בבית, בראותנו עבודתו הקדושה של מלאך אלוקים חיים, מהבוקר עד סוף הלילה, קרוב לשעות ההשכמה, עת לכתו לפוש קמעא. השתוממנו כולנו, היאך שלמרות סדר יומו המלא וגדוש בעניינים נשגבים מבינתנו, עם כל זאת, לא הסיח דעתו הקדושה מהאחריות לחינוך ולגדל את בניי שיחיו, שנהגו בהם בכל המנהגים המקובלים ב'בעלזא', כבנים ממש לכל ענין.
"זכינו", היא מוסיפה ומציינת, "לשמחות בקרב המשפחה, בחיי רביה"ק זצללה"ה בתוך חצירו ובראשותו, כגון אירוסי ונישואי אביך זצ"ל וכן הברית והפדיון הבן של אחיך הרב יהושע (זצ"ל) שכמובן הוא זי"ע היה מעורה בכל פרט ופרט, ועל פיו יישק דבר.
"כ"ק מרן זי"ע נתן לבו על כל סדרי ההתנהגות אפילו בהכנת מלבושים לילדים וכו', וכן כל עניני החינוך בגשמיות ורוחניות אשר שם עינא פקיחא עליהם והדריך בעצמו וגם העיר לי הרבה והורה לי מה שדודתך (הרבנית מנדלזון) תלמד ואצל מי תלמד ועם מי תתחבר והשגיח מאד בפרטים רבים. כל מהלך עניני חינוך ודרכי לימוד של אביך והתנהגות בחסידות ובעבודת השי"ת, היו כפי שקיבל מרן זצ"ל מאבותיו הקדושים", הדגישה הרבנית ע"ה.
הנהגות רבות קבע לה בעלה המהר"א, רובן שלא לפרסום. אולם אחת מהן הייתה, שלא לצאת להשתתף בשמחות ובחתונות, גם של אי מי מהמשמשים בקודש למשל.
רק בשלושה מקרים אישר המהר"א ואף הורה לה לצאת ולהשתתף בחופה בלבד. האחד, בחתונתו של הגאון רבי משה הלברשטאם זצ"ל חבר בד"צ העדה החרדית, מחבר שו"ת 'דברי משה' וראש ישיבת 'דברי חיים-טשאקאווא' שהיה נצר לבית בעלזא.
החתונה השנייה הייתה של הרה"ח רבי עקיבא פרידמן ז"ל, בנו של הרה"ח רבי אנשיל ז"ל שהתגורר בבעלזא. רבי אנשיל כבר היה בן ע"ט שנים, כאשר זכה לברכתו של הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע כי יפקד בבן זכר. שנה לאחר מכן, נולד לו בנו זה. המהר"א הורה לרבנית להשתתף גם בשמחה הזו, שכן הלה היה כבר יתום מאב ומאם. הוא היה גם זה שייסד את בית המדרש של בעלזא בחיפה.
החתונה השלישית הייתה, כאשר הרה"ח רבי אברהם יוסף פרסטר ז"ל, השיא את אחד מבניו. רבי אברהם יוסף היה זה שעסק רבות בהצלתו של הרבי מגיא הבכא בשנות השואה. כמו כן, הוא היה זה שייסד את בית המדרש הראשון של בעלזא, בארץ ישראל, כאשר שכר את אחד החדרים במוסדות התורה של 'חיי עולם' בירושלים, ושם התקיים המניין הבעלזאי הראשון, עוד לפני שהמהר"א עלה לארץ. בהמשך, נבנה בית המדרש ברחוב 'פרי חדש' והמניין העתיק משכנו לשם. כאות הכרת הטוב על הצלתו, הורה הרבי לרבנית, גם במקרה זה, לצאת ולהשתתף בחופה.
מרקחת לחתן
המהר"א רחש לרבנית כבוד ויקר, שבאו לידי ביטוי בצורות רבות. כך למשל, נהג לומר לה בכל ליל שבת וגם בשבת לאחר התפילה, 'שבת שלום', ובמוצאיה, נהג לומר לה 'שבוע טוב'. כאשר חזר מקידוש לבנה, נהג לבוא ולאחל לה בקביעות: 'א גוטען חודש'.
והנה אפיזודה מעניינת כפי שסופרה בידי המשב"ק הרה"ח רבי יצחק לנדאו:
"בשבת מברכים החודש, היה נהוג להכניס מנין מקורבים אל הקודש פנימה ופתחו את הדלת לרווחה, כדי שכל הקהל ישמע. הרבי היה עומד ליד השולחן ואמר בקול את הנוסח המקובל. הרבי היה נוהג להודיע לרבנית בתדירות, שעומדים לברך את החודש. אירע פעם ששכחו להודיע לה על כך. לאחר מכן, כשאמרה זאת לרבי – ענה לה: 'אין כל הבדל בדבר. אני ממילא מכוון על כל ה'עולם'!" מכך הובן, כי היחס כלפיה מיוחד, בכל פעם שהרבי כן מודיע לה על כך.
בין חדרה של הרבנית ובין חדרו של הרבי – בו קיבל קהל, חצצה דלת ובה אשנב. צאצאיה מספרים, כי הרבנית הייתה מדירה שינה מעיניה, לא רק בגין ניהול הבית ושמירה על בריאותו של הרבי, אלא שהיא פשוט הייתה עומדת וזנה עיניה ממראות הקודש. באמצעות האשנב, הייתה צופה ומביטה אל פני הוד קודשו של הרבי ועוקבת אחר עבודתו. "עיניה היו נפוחות מרוב עייפות, אך היא לא ויתרה על כל רגע שבו יכלה לספוח אל קרבה רשמים וניחוחות מהקודש פנימה".
והנה עדות נוספת לדאגתה לבריאותו של הרבי.
"בשנה האחרונה לחייו של המהר"א, כאשר הגיע כדרכו לירושלים בכל קיץ, נכנס להתגורר בדירה שנבנתה עבורו בצמוד לישיבת בעלזא ברחוב אגריפס, שהייתה אז בראשית הקמתה. המהר"א נהג כידוע לישון רק שעה ומחצה באשמורת הבוקר ותו לא. הפועלים שעסקו בבניה, היו לעתים מקדימים ומשכימים לבוא לצורך המלאכה. הרבנית הייתה יוצאת אליהם להרחיקם ולהסותם, כדי שלא יקימו רעש. "שנתו של הרבי קצובה וקצרה ואסור לה שתופרע", גערה בהם.
אגב, המהר"א כיבד מאד את חמיו וחמותו, וכששהה בירושלים בכל שנה – החל משבועיים לאחר חג השבועות ועד ליום שלישי פר' לך לך – נהג לבקרם לפני שעזב את ירושלים. מכיוון שהיה זה כבר לאחר חג הסוכות, הספיקה חותנתו הרבנית ממאקווא להכין מרקחת אתרוגים והייתה מכבדת בה את חתנה – הרבי.
סדר נשים
מאותו יום גדול שבו זכתה הרבנית להיות עזר כנגדו לרבי, ועמדה לשמש ולשרת בקודש, רבים היו מנצלים את טוב ליבה והיו משגרים דרכה פתקאות של הזכרה לבעלה הגדול, והייתה מעתירה בפניו לישועה עבור הנזקקים.
הרבנית ע"ה מפורסמת הייתה בצדקתה ובצניעותה, וחסדיה המופלאים עודדו ותמכו כל לב נשבר ונדכה. הכל מצאו בה לב רחום וחנון, כאשר במאור פניה ובטוב ליבה מצאה הדרך לחזק ולנתב דרכי שמחה ואושר לזולת.
ביתה, שהיה בסמוך לישיבת בעלזא, היה תמיד פתוח לרווחה לכל תלמידי הישיבה שהגיעו לכאן מחו"ל. מי שנזקק פעם לתרופה, לכוס תה או לכל פריט אחר שחסר לו, ידע כי יוכל לפנות לרבנית וזו תחיש לו את הנדרש. היא הייתה עבורם כבית חם, שסיפקה כל צורך שהתבקשה. זאת בנוסף לאורחים הנכבדים, אדמו"רים או רבנים וסתם יהודים חשובים, שבאו להסתופף בצל קודשו של הרבי, במהלך תשע השנים שהיו נשואים, והרבנית הייתה כמובן זו שדאגה לכל מחסורם.
לעתים, הייתה מתבקשת הרבנית לאפשר כניסה אל האדמו"ר שלא בשעות הקבלה, וכאשר הדבר היה אפשרי – לא נמנעה מלעשות כן, לאחר שקיבלה את רשותו. בנוסף, המהר"א נהג למסור תמיד לפני 'כל-נדרי' שיחת כיבושין לפני נשות החסידות. בסיום הדרשה, נהגו נשים נשברות לב ורצוצות, להתלכד סביבה, וכאשר הרבי עבר על פניה כדי לאחל לה 'גוט יום טוב', הייתה מזכירה את שמותיהן בפניו לישועה. למותר לציין, כי כולן נושעו.
"יש לציין", מספר האדמו"ר מברגסאז, "כי היו ימים מסוימים בשנה, בהם הקפיד הרבי שלא לקבל נשים עם 'פתקאות' זולת פעמים נדירות ביותר, שחרג מגדרו משום כבוד הבריות בכלל, ונשים מיוחסות בפרט.
כך למשל, באחד מתוך אותם ימים, היה זה כנראה בער"ח אלול, הגיעה הרבנית מסאטמר, נוות ביתו של הרה"ק ה'דברי יואל' זי"ע, לתל אביב. היא ביקשה מהרבנית מבעלזא להשתדל עבורה בפני בעלה הרבי זי"ע שייאות לקבלה בתוך חדרו ולהאציל עליה את ברכת קדשו, בנימוק שעליה לחזור לארה"ב.
הרבנית אכן נכנסה בשעת כושר אל הקודש ומסרה על כך לרבי. הרבי נעתר לבקשה ואולם ביקש מהרבנית, שתהיה נוכחת בשעת כניסת הרבנית מסאטמר בכל העת, זאת מפאת זהירותו וחומרותיו הידועות בענייני 'יחוד' ואפילו בחשש רחוק מאד.
כאשר נכנסו הרבניות פנימה, הוציאה לפתע הרבנית מסאטמר 'קוויטל' מוכן על מנת למסור זאת לרבי. כאשר הרבי הבחין ב'קוויטל' שהונח לפניו על השולחן, נענה ואמר: "'קוויטל? 'קוויטל זה כבר משהו אחר. כבר חייבים לתת לשלום'… הגבאי הרה"ח רבי שלום פויגל ז"ל נכנס, על מנת להיות נוכח כדרכו במעמד כזה והקריא את ה'קוויטל' לפני הרבי.
אל תמסור לאיש
על החיבה הרבה שרחש המהר"א לילדי הרבנית, ראוי לייחד יריעה מיוחדת. הנה סיפור נדיר ששח לנו האדמו"ר מברגסאז בית שמש, על אודות ההנחיות וההדרכות שקיבל אביו לפני החתונה מידי אביו חורגו – הרבי המהר"א זי"ע:
"ביום שלפני נישואי אבינו זצ"ל, תקף אותו חום כבד. למחרת, ביקש כמו כל חתן ללכת למקווה ביום אפריונו ושמחת ליבו למרות החום הגבוה. כאשר נודע על כך למהר"א, שלח את אחד המשמשים שיקרא לו. הרבי פנה אליו ואמר: "יש לך חום, אל תלך למקווה. אני יודע שלחתן ביום החופה מאד קשה הדבר, אבל אומר לך כוונות מסוימות שיש לי בקבלה מאבותיי עד זקני המהר"ש, שמקורו עוד מרבו הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע. כוונות אלו עולות יפה במקום מקווה. אנא – אל תמסור זאת לאחרים זולתך". וכך אכן עשה.
אחר האבדה הנצחית, בעלות כ"ק מרן אדמו"ר מהר"א בסערה השמימה בכ"א באב תשי"ז, נותרה אלמנה אך חזקה בנפשה. לא הסיחה דעתה מבעלה הקדוש בכל ימי חייה, והייתה כתובת לסיפורי קודש והנהגות עילאיות, אשר זכתה להיות להם עדה מכלי ראשון.
על משמרתה
הרבנית הייתה ידועה בתפילותיה הזכות, רוויות הדמעות לכלל ולפרט. שעות ארוכות עמדה עם ספר התהילים שלה לחלות פני עליון לישועת הכלל, ובאזני כל מי שהיה עולה להזכיר עצמו בפניה, הייתה מעתירה שזכות בעלה תגן על הנזקק לישועה.
ואכן גדולי האדמו"רים זצוק"ל ויבדלחט"א, ובראשם כ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא שליט"א, היו עולים אליה עוד כשהתגוררה בישיבה של חסידי בעלזא בירושלים, ואחר כך במעונה בבני ברק, להתברך מפיה, ורבים נושעו מתפילותיה.
והיו גם שביקשו ממנה להתפלל עבורם ליד הציון. אחד מגדולי האדמו"רים שנזקק פעם לישועה גדולה, ביקש ממנה כי תשתטח על ציון בעלה הרבי זצוק"ל ותעתיר בעדו לישועה ורחמים. ואכן, האדמו"ר נושע זמן קצר לאחר מכן.
להוקרה מיוחדת זכתה הרבנית מידי כ"ק מרן ה'שפע חיים' מצאנז זי"ע. כאשר באה לפקוד את מעונו, היה האדמו"ר מגיע עד לפתח החדר כדי לקבל את פניה, אחר מורה להביא לה כיסא, כאשר ה'שפע חיים' יוצא מגדרו על מנת לכבדה ומשוחח עמה ממושכות. בסיום הביקור, נהג ללוותה עד פתח הבית.
פעם, כך מספרים צאצאיה, נתמך האדמו"ר בידי המשב"ק דאז הר"ר שלמה נייהוז, בשעה שליווה את הרבנית החוצה. לאחר מכן פנה אליו ואמר: "אתה רואה, תלמד איך יש לכבד 'בעלזא רעבעצין' ".
שנים לאחר מכן, כאשר נלוותה הרבנית לבתה הרבנית מנדלזון ע"ה שיצאה לארה"ב לצורך טיפולים רפואיים, בגין מחלתה, התארחה אצל ר' שלמה שכבר נודע אז כעסקן רפואי. הוא נטש את עסקיו ועיסוקיו ובמשך שלושת החודשים שהתארחו אצלו, עזר וסייע ופעל ללא לאות עבור הרבנית ובתה. רק אז הבין את משמעות ה'צוואה' שאמר לו רבו מצאנז לפני שנים: 'תלמד איך לכבד את הרבנית מבעלזא"…
אות ומופת
המקרה הבא, מלמד אף הוא על כוחה של הרבנית הצדקנית:
בפורים האחרון, הגיעה למעונה משפחה, שביקשה לקבל ברכתה עבור אחת הבנות. הילדה בת השמונה הייתה אלרגית למוצרי מזון רבים. כל מוצר שעמו הייתה אסורה במגע והגיע לפיה בטעות – גרם להתדרדרות חמורה במצבה והבהלתה לבית חולים. אם המשפחה, ביקשה מהרבנית שתברך את הבת ברפואה שלמה.
הרבנית סימנה לאחד מצאצאיה שיביא ממתק כלשהו אל השולחן. הרבנית נטלה את שקית ה'במבה' והורתה לילדה לאכול אותה, חרף הסכנה. זו צייתה להוראה וכמובן שהדבר לא הזיק לה. החל מאותו היום, תמה לה האלרגיה והילדה הבריאה לחלוטין.
במקרה אחר, אחת משכנותיה בבני ברק, נערה צעירה בת 18, ביקשה לצאת לארה"ב לחתונה משפחתית. אבי המשפחה נכנס אל האדמו"ר שאליו הוא נוסע בקביעות, וקיבל ברכת פרידה. אלא שהבת שהיתה רגילה לצאת ולבוא בבית הרבנית, ביקשה להיפרד הימנה ערב הנסיעה. להפתעתה, אמרה לה הרבנית: 'אינך צריכה לנסוע'.
בתדהמה נכנס האב שוב לרבו וסיפר לו על זאת. האדמו"ר הורה כי הבת תשוב עוד פעם לרבנית לשאול את פיה. ואכן, הבת נכנסה שוב לרבנית, אך היא בשלה. רק כשענתה הבת שאביה כבר לקח ברכת פרידה מהאדמו"ר שבצילו המשפחה מסתופפת, אמרה לה הרבנית: 'אם כך הם הדברים, את יכולה לנסוע ושתהיה לך שמירה מן השמים'.
יום אחרי הגעתם לארה"ב נסעה הבת ברכב לברוקלין. הרכב התהפך וניזוק קשות, ורק בדרך על טבעית – ניצלה. רק אז הבינה הנערה, מדוע לא הורשתה לנסוע מלכתחילה…
הנרות הללו
מעמד כביר היה הדלקת הנרות בערב שבת. כחצי שעה עמדה ליד הנרות מתייפחת בבכי, ובידה רשימות של שמות הזקוקים לרפואה ולישועה. בליל השבת ישבה שעה ארוכה וגם הייתה מקבלת פני ההמונים אשר היו עולים לברכה בברכת 'שבת שלום'.
צאצאיה מספרים, כי באלול האחרון נדחקה ובאה בערב שבת, לעת הדלקת נרות, אישה שנפשה הייתה מרה עליה. היא כבר גרושה למעלה משש שנים, ולא מצליחה לפתוח דף חדש בחייה, שכן טרם נמצא לה פרק ב' וזיווג הולם. למרות חולשתה, הניחה הרבנית את ידיה על ראש האישה למשך זמן רב. רק שפתיה נעות וקולה, לא ישמע.
"כבר ביום חמישי באותו שבוע, התארסה האישה למזל טוב".
והנה סיפור נוסף, על 'עת הרצון' של הדלקת הנרות, מפי נכדה כ"ק האדמו"ר מגארליץ חתן הגר"מ מנדלזון זצ"ל אב"ד קוממיות.
הרבנית התגוררה במשך שנים בירושלים. לפני כשמונה עשרה שנה עברה לגור בבני ברק, בסמוך לבית נכדתה, הרבנית מגארליץ. בביתה של נכדתה זו, שהתה גם תקופה ארוכה, בעת חוליה של בתה – הרבנית מנדלזון ע"ה.
"אברך בני-ברקי, ששמע כי רבים נוהגים לעלות אליה כדי לקבל ברכתה, עלה למעונה כדי לאחל לה שבת שלום ולזכות בברכה. הוא לא אמר לה באיזו ברכה הוא חפץ, ומיוזמתה נענתה ואיחלה לו שבת שלום ואחר הפטירה: 'שיהיה לך נחת מהילדים'".
"פגשתי את האברך לאחר חודש", מספר האדמו"ר מגארליץ, "והוא אומר לי בהתלהבות: "הברכה שקיבלתי הייתה ממש במקום. בדיוק באותו שבוע שבאתי אליה, נהייתי מלמד תשב"ר. חששתי קצת משום שלא היה בידי ניסיון קודם. וראה זה פלא, הרבנית לא אמרה לי נחת מהילדים 'שלך' אלא סתם 'מהילדים'. ב"ה, כבר הספקתי להיווכח כי הברכה שרויה במלאכתי. אני תולה זאת בסייעתא דשמיא כמובן אבל גם בברכתה של הרבנית שצפתה לאיזה איחול אני זקוק"…
דבריה עושים פירות…
♦ ♦ ♦ ♦
השכול: ללוות בן ובת לקבורה
בליבה האיתן, עמדה הרבנית מבעלזא ע"ה חזקה, וניצבה גם כאשר מכאובים וייסורים באו עליה. את גדלותה ראו בפרט כאשר ל"ע שיכלה את צאצאיה, הרבנית מקוממיות ע"ה ואחר כך בנה האדמו"ר מברגסאז זצ"ל, ועם זאת נשארה איתנה ברוחה ובאמונתה, מצדיקה הדין, וממשיכה בעבודתה.
בשנת תשנ"א, נפטרה בתה הרבנית מקוממיות ע"ה, ביום כ"א במנחם אב, בדיוק ביום ההילולא קדישא של כ"ק מרן מהר"א זי"ע. בעת ההלוויה ספד לה כ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא שליט"א.
בין הדברים אמר: "עתה ליווינו את נשמתה של האישה הצדקנית והחשובה, אשר כ"ק מרן דודי זי"ע – שהיום הוא ההילולא דיליה – הכניסה וגידלה בתוך ביתו, ואף שהייתה מקודם בת גדולים וקדושים, הרי בגלל שכ"ק מרן זי"ע גידלה נקרא שמו הקדוש עליה, והיכן שעמדה והלכה כיבדו אותה על היותה בתו של כ"ק מרן זי"ע. נתגלגלה על ידה זכות לזכאי, שמרן הקדוש נעשה בבחינת 'עושה צדקה בכל עת'.
האדמו"ר סיים בדבריו: "ועל כן אנו מבקשים ממך רבנו הקדוש, שתראה שלא תיפסק הצדקה גם כהיום, לחזק המשפחה והבעל והבנים והילדים הקטנים שנשארו יתומים בלא אם, וגם הצדקה האמתית אשר כל יהודי זקוק אליה, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: 'על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא', "זו מיתה… זו קבורה", שהנשמה המגיעה למעלה בשעה זו תוכל להיכנס לגן עדן מיד באין מפריע, ובכך תהיה 'עושה צדקה בכל עת', גם כהיום.
"ועל כולם, המנוחה ע"ה השאירה את אמה הרבנית, זוגתו של רבנו הקדוש זי"ע, שהיא אלמנה שבורה כבר ל"ד שנה, וכל החיות והחיזוק שלה שאבה מצאצאיה, ובמה תוכל עתה להתחזק ולהתנחם, והגם שנשאר לה בן (כ"ק הרה"צ רבי אברהם אלטר פולק זצוק"ל, האדמו"ר מברגסאז שחי באותה שעה) אבל הרי איבדה את בתה שהייתה בת יחידה, וממה תשאב מעתה חיות, ומי יוכל לנחמה? ורק ריבונו של עולם שהוא לעילא מן כל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא, יוכל לנחמה.
"לכן אני מבקש ממך שתעורר רחמים על האלמנה הרבנית הצדקנית, שתוכל להתחזק ולהתנחם, שזה גם בכלל 'עושה צדקה בכל עת', סיים אז האדמו"ר.
צאצאיה מספרים, כי לאחר הסתלקות המהר"א, הייתה הרבנית זו שייסדה את הקרן 'עזר ליולדות' עבור נשי חסידי בעלזא. כמו כן, הרבנית שמרה על קשר הדוק עם בעלזא, וכאשר נבנה בית המדרש הגדול בקריה, שגרה סכום כסף נכבד, כדי להשתתף במימון הבניה. "זו חשיבות וזכות עבורי שיהיה לי חלק בבית המדרש הזה", ציינה. היה זה בערב פסח, כאשר כ"ק האדמו"ר התקשר אליה לפני אפיית המצות והודה לה נרגשות על תרומתה.
יש לציין, כי האדמו"ר הורה לכלל תלמידי ישיבות בעלזא שהגיעו להסתופף בצלו, לרגל שבת מברכים חודש כסליו, לבל ישובו לביתם במוצאי שבת ויישארו בירושלים, עד לאחר ההלוויה, כדי לחלוק כבוד אחרון לרבנית.
כמו כן, במניין הקבוע של האדמו"ר בראש חודש, למחרת ההלוויה, לא ניגש האדמו"ר כדרכו לתפילת הלל ואף הורה לש"ץ שלא להנעים בשירה בפסוקי 'הללו את ד" ו'מאת ד' הייתה זאת' כמנהג בעלזא, זאת כאקט של השתתפות באבל הכבד.
♦ ♦ ♦ ♦
ה'מיטה': למנוחות באלונקת המהר"א זי"ע
מסע הלווייתה של הרבנית רוקח ע"ה, החל בתל אביב, דרך ביתו של המהר"א זי"ע, בו פועלים כיום בית המדרש ומוסדות בעלזא, ברחוב אחד העם 63.
האלונקה שבה הונחה הרבנית, הייתה זו שבה הניחו את בעלה המהר"א בעת הלוויתו בירושלים בשנת תשי"ז. בשבת האחרונה לחייו, כ' באב תשי"ז, לא חש הרבי בטוב ואושפז במרכז הרפואי שערי צדק הישן, ששכן ברחוב יפו מול בית מדרשו של האדמו"ר (כיום ישיבת בעלזא) שברחוב אגריפס, אבל המצב המשיך להתדרדר, ובמוצאי שבת כ"א באב נסתלק. הנהלת 'שערי צדק' העמידה אלונקה לרשות ההלוויה, שעליה הונח הרבי במהלך הלוויה, עד להר המנוחות.
לאחר ההלוויה, פנתה הרבנית, רעיית המהר"א, להנהלת שערי צדק וביקשה לרכוש מהם את ה'מיטה' שעליה הובל אישהּ הרבי. במהלך כל השנים, הייתה ה'מיטה' – האלונקה, מונחת בבית בנה האדמו"ר מברגסאז זצ"ל בפתח תקווה.
הייתי שמח לקבל את המקורות של כל הסיפורים.המופיעים כאן
רק לדוגמה, מניין המקור לסיפור שהאדמו"ר ממאקאווא היה הנכד הראשון של רבי אלעזר שהגיע לבעלזא.
וגם מניין המקור לסיפור שעובדת היות הרבנית נכדת רבי אלעזר רוקח היתה לזה חשיבות גדולה אצל מהר"א. הרי מהר"א השתדך פעמיים עם נכדי רבי אלעזר?
כיון שאני גם נכד של רבי אלעזר, אני מרגיש לא טוב עם הסיפור שרבי אלעזר עזב את בעלזא. זה לא נשמע לי כל כך, כי הוא קבור בבעלזא
הרה"ק רבי אלעזר זי"ע נשאר להתגורר בבעלזא כל השנים, והכניע עצמו לאחיו מרן מהר"י זי"ע
בבעלזא ייחסו חשיבות מרובה למעשיו אלו, בהיותו הבן הבכור, ומכל מקום הכניע עצמו לצעיר אחיו.
לכך אף בעת פטירתו הורה אחיו מרן מהר"י לקברו השלישי מאביו מרן מהר"ש, ובשנות השואה נתגלה הסיבה,בהיותו קבור מיד אחר האדמור"ים זי"ע, לפי הסדר, מרן מהר"ש זי"ע, מרן מהר"י זי"ע, ומרן מהרי"ד זי"ע, ולידו הרה"ק רבי אלעזר זי"ע