תלמיד ישיבה צעיר הייתי. ממקום מגורי הורי בנתניה גליתי למקום תורה – לישיבה של חסידי בעלזא בירושלים. בית המדרש המרכזי של החסידות שכן באותם ימים ברחוב אגריפס, ואף הישיבה שכנה באותו בית גדול, שמגדלים בו תורה ותפילה, ואשר משם יצאה חסידות ויראת-שמים לכל קצווי תבל.
הבנין כולו הדיף ריח ניחוח של קדושה וטהרה. חמימות מיוחדת הייתה שמורה בלבבות כולנו לפינה אחת, 'דאס בעלזא'ר וינקעל' – הפינה הבעלזאית במיטבה: היתה זו הדירה הקדושה שבה התגורר מלאך האלוקים, רבנו אהרן קדוש ד' מבעלזא זיע"א, ואשר אחרי הסתלקותו המשיכה לגור בה הרבנית הצדקנית, אשת חבר, שבימים אלו אנו מצויים בימי השבעה לפטירתה.
טמירה ונעלית, עילאית ונכספת הייתה הדירה. בחרדת קודש היינו אנחנו, הבחורים הצעירים, ועל אחת כמה וכמה המבוגרים אשר עוד זכו להסתופף בצילא דמהימנותא, מביטים אל דלת הדירה הנעולה, ומתבוננים במחשבותינו על אודות אותו צדיק נשגב אשר קומם את חצר בית בעלזא וכל עדת ישראל ענו אחריו מקודש.
פעם אחת בשנה הייתה הדלת נפתחת והרשות ניתנה להיכנס. היה זה ביומא דהילולא של הרבי הקדוש זיע"א, בטרם עריכת השולחן הטהור של כ"ק מרן אדמו"ר מבעלזא שליט"א. פוסעים היינו על קצות האצבעות כדי להתפלל 'מנחה' ולומר תהלים לעילוי נשמתו הטהורה, ותוך כדי מביטים בהתפעלות על הכסא והשולחן אשר לפני ד', על שאר חפצי הקודש, ונוטלים מלוא חופניים מאוויר הפסגות הרוחני שנשב בדירה.
זכרון-ילדות זה נותר צרוב במוחי כשברבות השנים נתבקשתי מאת המשמש בקודש, הרה"ח רבי אליעזר וינד בשם כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א, לחזור ולהיכנס לביתה של הרבנית, אשר באותם הימים כבר קבעה את מושבה בבני ברק.
היה זה לעת אשר ב'מרכז מוסדות בעלזא' הפיקו מצגת דוקומנטרית על אודות נס ההצלה השמימי של האחים הקדושים לבית בעלזא, החל מיציאתם מעמק הבכא ועד להרמת קרן החסידות בארץ הקודש.
כאחד האחראים על ההפקה עשיתי לילות כימים ללקט ולאסוף חומר תיעודי נדיר ורב-ערך כדי לקבל תמונה נאמנה ומקורית. כשנשלמה המלאכה, נתבקשתי להראות את היצירה המוגמרת בפני הרבנית הצדקנית.
מתוך יראת הרוממות ואימת הכבוד עשיתי ככל אשר נצטוויתי, ביודעי כי זכות עצומה היא בידי להיות שליח לדבר מצוה להרנין את ליבה. ואכן, זכורים לי היטב המילים הנרגשות שבהן הביעה את הנאתה נוכח מראות הקודש הנשגבים.
– – – זכרה לא ימוש מעמי, ומכל חסידי בית בעלזא, לעולמים.
ניתן לראות את המצגת??????..