הנחל החרדי | כשאיצ'ה איש החסד, פולש לעומק גבול הרצועה

כשאיצ'ה, איש החסד, פולש לעומק גבול הרצועה, אחיו הנמרץ בודק באיזה ערוץ בנחל היהודייה רצוי לתעות בשבוע הבא

דבר המתנדב החרדי. "אתה בדיוק תופס אותי בעומק השטח של גבול הרצועה". את המשפט החצי אבסורדי הזה השמיע באוזניי ידידי, נקרא לו איצ'ה, כשהתקשרתי אליו באחרית השבוע שחלף. איצ'ה, איש שחבל לא להכירו, התנשף עד כדי חשש מהותי לשלומו. לא ראיתיו בעת שיחתנו, אולם נקל היה לשער כי הוא סמוק לחיים עד לתנוכיו, מיוזע עד לקרקפתו וקופצני כמו שלגון כתום מהסוג שחילק במו ידיו לכל עוטה מדי זית שנראה בסביבה.

איצ'ה מימיו לא שירת בצה"ל, זאת האמת. אולם מאז שמבצע 'צוק איתן' פרץ וחיילים החלו לנהור לגבול הרצועה, לא ידע איצ'ה רגע אחד של מנוחה. לשם העביר את מגוריו, את פעילותו ואת מרכז חייו. על משמרתו עמד בגבול הרצועה, כולו עזוז וגבורה, וידיו נושאות מגשי פיצות ומשחות שיניים, וסיגריות ומסטיקים ותרסיסי דאורדורנט, שאותם חילק לכל חייל העומד במסירות על משמר ארצנו. הן המפקדים הבכירים והן הטוראים הצעירים לא יכולים היו שלא להיתקל בטור שיניו הצחורות והחייכניות, במרץ נעוריו, בחיוכו עמוס הוויטמינים, ובעיקר בווסט השחור שטלית צמר חיננית מבצבצת מבעד לשוליו.

לארגון שלו קורא איצ'ה 'מזור לחולה'. בכל השנה כולה הוא מסתובב עם פעיליו בין מחלקות רפואיות, מצחיק, מחלק ממתקים ומפזר חיוכים לכל עבר. טוב לב נדיר, מן הסוג שמאפיין את מתנדבי הארגונים החרדיים, שופע ממנו בכל עת. אולם בשעת מלחמה – דין חייל כדין חולה, ואיצ'ה נטש את המחלקות הרפואיות, עלה על מדי א' שכוללים את הווסט הנושא את סמל הארגון – וגייס את עצמו בצו שמונה. עד לרגע זה לא יודע אלוף פיקוד הדרום, סמי תורג'מן, כיצד הסתנן איצ'ה מבעד למחסומים הצבאיים שתחמו את השטח הצבאי הסגור, אולם על איצ'ה, את זאת יודעים כולם, לא שואלים שאלות. הוא גדול מהחיים, איצ'ה. נחוש עד כדי תעוזה ואומץ לב נדירים. שם פס על כולם. אף מהמורה לעולם לא תעמוד בדרכו.

חרדים בגבול עזה. צילום: רויטרס

איצ'ה איש טוב – בכך אין ספק. איצ'ה איש אמיץ – זאת יעידו כל החיילים שלא הבינו כיצד בעת הישמע אזעקת הצבע האדום, לא רק שאיצ'ה לא נחפז לתפוס מחסה אלא טיפס בכבדות אל צריחי נגמ"שים כדי לשאת ממרומיהם נאומים נלהבים, במבטא אידישאי גדוש חינניות שקשה לעמוד בפניה, שבהם העלה את המוראל של הלוחמים משל היה אל"מ וינטר בכבודו ובעצמו.

הטרגדיה היא שאיצ'ה הוא יותר איש מעשה נמרץ, ופחות אמן דיבור פנומנלי. אשר על כן, לא אחת מעד בלשונו, נסחף בהתלהבותו למחוזות לא לו, הרעיף הצהרות בשם הציבור החרדי כולו, הרביץ משנה לא סדורה על שוויון ועל נטל, והשמיע אמירות שאותן המציא תוך כדי תנועה בשטח הכינוס. ביום פקודה מישהו עוד עלול לדרוש את קיומן ולהתבסס על הצהרות שנאמרו תחת אש, ביולי 2014 על גבול הרצועה.

כשאיצ'ה הכריז "כולנו עם אחד" – הכל מחאו לו כפיים. כשקרא "הציבור החרדי אתכם" – לא היה אחד, מבית ומחוץ, שהתנגד לדבריו. אבל כאשר נגרר לדיונים ארוכים ופלספניים על סוגיות של דת ומדינה ויחסי חרדים-חילונים ושאלת גיוס בחורי ישיבות, הפך איצ'ה ממחלק כריכים חינני למגאפון בלתי נסבל של הצהרות על דעת עצמו, מכל הבא ליד. זה היה הרגע שבו אמור היה איצ'ה להכיר את מקומו, להיבלע בטנדר הכריכים שלו ולשעוט חזרה לביתו. אלא שמשהו בדרך השתבש, ושעת הווי ואחדות עם חיילים בגבול עזה הפכו לתשלובת בלתי אפשרית של סמינר ערכים וזירת התגוששות של הפגנת המונים בכיכר השבת. איצ'ה איבד שליטה.

אברכים ובחורים ליד הטנקים בגבול עזה. צילום: רויטרס

שמש אדומה הפציעה בפאתי עזה. רקטה תועה חתכה את השמים. הערב ירד. הארטיקים ברכבו של איצ'ה נמסו. בעשר בלילה הגיע איצ'ה הביתה, עייף, סחוט ומרוצה. "היום", אמר לזוגתו, "לא רק חילקתי ארטיקים. אמרתי לחיילים שכשתיגמר המלחמה, הם מוזמנים לבוא לישיבות ולחלק ממתקים לבחורים שביטלו את 'בין הזמנים' ", גילה איצ'ה ללא מצמוץ. איצ'ה נטל את ידיו, הוציא מכיסו כריך טונה מעוך שנותר לו מיום החלוקה בגבול הרצועה – ונרדם. מתוקה שנת העמל.

דבר הטיילן הנצחי. לאיצ'ה, נעים להכיר, יש אח שלומד באחת הישיבות. בימי המלחמה הקשים, בין אזעקה לרעותה, טרד האח את מנוחת איצ'ה, כשאחת למספר דקות הפציע על צג מכשירו הסלולרי. חשוב היה לו לדעת בכל רגע נתון באיזה שלב מצויה המערכה, מה משקלן המדויק של הפצצות הנוחתות על עזה ועד אנה צפויה הלחימה להימשך.

האח של איצ'ה הוא טיילן בלתי נלאה. אוהב הארץ ברמ"ח ושס"ה. כל נקיק סלע לא נעלם ממנו, וכל ערוץ נחל לא אניס ליה. בסדרי הלימוד לאורך השנה הוא ניצב על עמדו, אולם על הטיול של 'בין הזמנים' לעולם לא יוותר. צוואה נושנה, מצהיבה מרוב ימים, נצורה בצקלונו: כשם שאין בית המדרש בלי חידוש, כך אין 'בין הזמנים' ללא נחל היהודייה. וכשם שאי אפשר לבר בלי תבן, כך אי אפשר לטיול בנחל היהודייה מבלי להיתקע פתאום ללא מים, לאבד את הדרך בחשכת הלילה, ואז להמתין למתנדבי יחידת החילוץ מגילות שישעטו אל האזור החשוך בכוחות מתוגברים, בשיתוף זק"א ושאר ארגונים וולונטריים ממינים שונים. החילוץ השנתי יתבצע בשידור חי, כאשר מאות אלפי אנשים ברחבי הארץ עוקבים בחרדה אחר הפעולה ומעודכנים בכל שלביה. ארץ ישראל, ובמיוחד ואדיותיה ונחליה, נקנים בייסורים.

בדיוק כמו אחיו המתנדב, האח של איצ'ה הוא בחור טוב, מלא בכוונות רצויות. גם בלכתו לנחל היהודייה על מנת להיתקע בערוציו, הוא עושה זאת שלא להנאת גופו חלילה, אלא כדי לקיים את מאמר הכתוב "וקווי השם יחליפו כח". ואף כאשר הוא מאבד את דרכו עם חבריו ומקפיץ מאות מתנדבים באישון ליל, הוא אינו עושה זאת מתוך כוונה רעה, אלא מתוך רוח נעורים אתגרית המפעמת בו בעוז ובתעצומות, שאחת לשנה הוא נותן לה דרור ומאפשר לה לסכן את חייו.

הימים האחרונים עברו על האח של איצ'ה בדריכות איומה. אם תימשך הלחימה יבוטל 'בין הזמנים', וממילא ייאלץ לא להיתקע השנה בנחל היהודייה. על כבודו הוא היה מוותר – אולם אנשי יחידת החילוץ המורגלים למפגשים הדו שנתיים עמו, מה יהא עליהם? האם יישארו חסרי מעש? האם, ייאלצו להמשיך ולסייע לפיקוד העורף במשימותיו הרבות בערי הדרום? לכך לא מוכן האח של איצ'ה להסכים. ברגעים אלה הוא נוטה לשים את נפשו ואת נפש עולם הישיבות בכפו, ולצאת למסע הירואי אל נחל היהודייה. אם התכנית תצא אל הפועל, בשבוע הבא כולנו נפגוש אותו מעל עמודי החדשות. בתקווה שהחילוץ יסתיים בהצלחה.

בין הזמנים? עוד לא! צילום: שוקי לרר, JDN

עיניו של ציבור חרדי שלם נשואות לאח של איצ'ה בתחינה, בבקשה ובתחנונים: אנא בטובך, ותר לנו השנה על מנהגך. בין אם תימשך הלחימה ובין אם תיפסק, בין אם ישוב צה"ל ללחום בעומק הרצועה ובין אם ישובו החיילים בשלום לבתיהם – היכבד ושב בביתך. זה לא הזמן לסדוק את המרקם החברתי העדין שנוצר בימים הקשים והמאחדים הללו. זו לא העת להשיב סוגיות חברתיות רגישות לקדמת הבמה. זה לא הזמן להעניק לכל מיני יאיר-לפידים תמונת ניצחון וחמצן נשימה לאחר שהמלחמה שאנו בעיצומה או בסופה הפכה אותם לבלתי רלוונטיים בעליל.

אח של איצ'ה יקר, נוח בבקשה במקומך. אח שלך, איצ'ה איש החסד, ישמח שתתלווה אליו, עם ווסט צחור וחיוך נצחי, במסעות של קידוש השם בינות למחלקות רפואיות צפופות. איבוד הדרך השנתי בעומק נחל היהודייה, יחכה לשנה הבאה. בתקווה להבנה.

שש אחרי מנחה. אין כנראה שום בריה בעולם – כולל בנימין נתניהו ולהבדיל איסמעיל הנייה – שיודעת לנבא האם בעת כשיתגלגלו הדברים על מכבש הדפוס כבר יידומו רעמי המלחמה למשך שנה עד שנה וחצי, או שחבית חומרי הבעֵרה שמהם עשוי המזרח התיכון תמשיך להתפוצץ על יושביו, להתלקח לכל עבר, ולגבות מחיר יקר מנשוא של חיילים יהודיים אהובים בצד שלנו. ומחיר זול של אנשים שהפכו – ברצונם או בעל כורחם – לחגורות נפץ אנושיות ולשכפ"צים נושמים של ארגון טרור פחדני ורצחני שמקדש את ההרג ואת ההרס ואת המוות ואת השכול, ואת כל מה שרע בעולם הזה ולא חשבנו שניתקל בו אי פעם, משום שתמיד התפתינו לחשוב שבצד השני ניצבים בני אנוש שחושבים בהיגיון וחפצים בחיים בדיוק כמונו. אז זהו, שהתפכחנו. רובנו כבר מבינים שה'אין פתרון' הוא הפתרון היחיד למצב. בינתיים, עד כי יבוא שילה.

ואולי הפיכחון הזה הוא ברכת המלחמה. המשהו הקטן והטוב שממתין בסופו של משהו גדול ורע. ההתעוררות מחלום השלום בצד השמאלי של הסקלה המשובשת והמחשבה הנוספת על רעיון ה'אתחלתא' בצד הימני-דתי, הן הדבר המבורך הזה שמבצבץ בקצהו של כל חלום בלהות. כי המלחמה הזו, לכל הדעות, הייתה עבור כולנו מחזה רע מתחילתו ועד סופו – לבד מהנסים הרבים שהתרחשו בחסד השם עלינו. המנהרות לא הושמדו לחלוטין, ואלה שהושמדו, יחזרו להִכָרוֹת מתחת לתוואי חיינו ברגע שהנגמ"ש האחרון יעזוב את הרצועה. ואיום הרקטות עודנו מרחף – הסרתו מלכתחילה לא שימשה יעד. והמחריד מכל: חיות האדם כבר זוממות את סבב הדמים הבא ממקום מושבם אי שם בקומת המרתף של בית החולים שיפא, בעוד ההנהגה המדינית של חמאס כבר פותחת במסעות שנור מוצלחים בנסיכות הקטארית המשמשת לה אכסניה מדינית מגוננת. ורק כשבעים משפחות של חיילים מוסרי נפש איבדו לנצח את הדבר היקר להן בעולם. שבעים משפחות שחייהן לעולם לא ישובו להיות כשהיו, וכל מילות התנחומים והחיבוקים שיורעפו עליהן ישמשו רטייה רגעית במקרה הטוב, ופלסטר לקטוע איבר במקרה הרע.

ובצד האבדות והכאב ותימהון הלבב, ישנו הפיכחון המעורר את כולנו מהזיית השלום וגורם לאחרוני הטיפוסים האשלייתיים להפנים – טוב, חוץ משמעון פרס – כי הגיע הזמן להתעורר מהאשליה המתוקה. האויב הזה אינו רוצה לקבל את שטחינו. הוא רוצה ליטול את נפשנו. על פחות מכך לא יתפשר. אין ניצחון ברור במערכה החולפת, בוודאי שלא הכרעה. חמאס לא מוּטט – הוא אולי נחלש. קטאר ושאר שונאי ישראל ידאגו לחמשו ולחזקו עד מהרה. אבל הכרת האויב לעומק היא אפוא ברכתה הראשונה של המערכה הארורה הזו. נחמה זוטא.

הברכה השנייה, היא נחלתם של אלה שעד לא מכבר עוד סברו שמדינת ישראל היא שלב בגאולת ישראל. אתחלתא דגאולה, בלשונם. להם גרם הסבב הזה להבין שהמדינה אינה אלא עוד נדבך בגלות הארוכה, העמוקה, שכולנו ישבנו השבוע ארצה וקוננו על אורכה, הימשכותה, עובייה ומוראותיה הבלתי נגמרים. זהו שלב שאולי יש בו יתרונות מסוימים על פני השלבים הקודמים – אולם יש בו חסרונות איומים שלא היו בכל הקודמים, הן בזירה הפנים-יהודית והן בגזרה החיצונית. דור דור וצרותיו, והשבוע הפנמנו סופית שלנצח תאכל חרב, עד שייתקע בשופר גדול לחירותנו.

ההמחשה העצובה ביותר למצבנו היא הכרזתו של גורם צבאי בכיר בכלי התקשורת, ביום ראשון השבוע. "יכולנו לכבוש את עזה בתוך עשרה ימים, אבל לא רצינו למוטט את חמאס", הצהיר הגורם, בעוד רבבת אנשים מתאספים בכפר סבא להלוויית החייל החטוף שהוכרז כחלל, סגן-משנה הדר גולדין הי"ד. ובכן, מדינה ריבונית חוששת למוטט ארגון טרור, משום שהיא יראה מפני ארגון טרור גרוע ממנו. חמאס, האויב ששיגר אלינו שלושת אלפים רקטות בחודש האחרון והרג לנו כשבעים חיילים, הוא סוג של רע במיעוטו בעיני הקבינט המדיני ביטחוני. צריך להכות בו, אסור לכלות אותו. כן-כן, זוהי מציאות חיינו כאן. מישהו אמר שלום? מישהו אמר אתחלתא דגאולה?