שלום שיעור א' • יומנו של תלמיד טרי בישיבה גדולה בשבוע הראשון של אלול

היום הראשון בישיבה. מערבולת אימתנית של תחושות נִבללוֹת ורגשות מתנגשים הציפו אותו כזוטו של ים וסחררו את חושיו כרכבת הרים משתוללת. נער עם תווי פנים עדינים וזיפי זקן ראשונים, עוּל-ימים אפוף חששות ותקוות, עטוף דאגות ומשאלות. שכבות של ילדותיות מתקלפות ממנו בעל כורחו. נטייתו לקונדסיות נעלמת שלא מבחירתו. עיניו נקרעות מול המחזה שיתגלה עתה לעיניו. זו לו הפעם הראשונה במגרש של הגדולים, רגעי ביכורים בחיים האמיתיים: יום ראשון בישיבה גדולה.

עננים של סתיו ציירו את השמים בגווני אפור כשהוא עמד, לראשונה בחייו, בשערי הישיבה שקיבלה אותו ברוב טובה לשורותיה, היסס באלו צעדים להיכנס – בצעדים מאוששים או חששניים, בביישנות אותנטית או בבטחון מבוים? הרבה מחשבות והיסוסים וחרדות אפפו אותו ברגע עומדו על המפתן, אבל אז הוא נשאב פנימה יחד עם אגודת בחורים ותיקה ששעטה כרוח סערה. מזוודה עמוסה השתרכה מאחוריו בנאמנות. בת לווייתו היחידה לגוב האריות הקדוש. הוא נאחז בכל כוחו בידית הפלסטיק – האחיזה היחידה לבית אמו ואביו ולמכורת ילדותו. מכל השאר נאלץ להיפרד – אולי לצמיתות. אפילו את הטלפון הכשר שבו נעזר ב'בין הזמנים', הותיר בבית. אסור טלפון בישיבה.

ובמזוודה בגדים וחפצים אישיים, וגמרא חדשה, עבת כרס, שעלתה מאתיים שקלים בקירוב, ודף מנוילן של 'קְרִישְמֶע' שארזה לו אמו יחד עם חבילת פתי-בר וכמה חטיפי קליק מצופה, למען הַמְתֵּק את קשיי ההתחלה ובעבור הַתְפֵל את מלחי הבדידות. ומי יודע כמה דמעות-אֵם נשרו בינות לחולצות המגוהצות. עוד במזוודה: חלומות ושאיפות, ופנטזיות שלא מומשו, וכאלה שעוד ימומשו, וילדות שהלכה לבלי שוב, וטיפים להעמדת פנים של בחור בוגר, בשל וכבד ראש. אה, וגם ערכת דפדפות ועטים לרישום השיעורים הכלליים. עוד נגיע אליהם.

המזוודה חנתה באופן לא חוקי בלובי, חלקה גורל עם עשרות מחברותיה. כל מזוודה וסיפורה. כל אחת ותכניותיה, ונפש שלמה שאצורה בה, רואה ואינה נראית, מבעבעת כיורה רותחת, רוגשת כערכת סודה סטרים בינות לבגדים ולמשחות השיניים. כל מזוודה וצורתה האקסקלוסיבית או העלובה, המושקעת או הבלויה, הממותגת או כזו המעידה עליה שנרכשה במחסן שמאטע'ס בפסאז' בני ברקי מצוי. אדם ניכר בכוסו ובכיסו, ובחור ישיבה ניכר במזוודתו ובתכולתה. כל מזוודה וקופסת הפלסטיק או הקרטון שעליה, שבתוכה מאופסן כובע השבת של העֶלֶם שעזב את ביתו בשאיפות השאובות מתרבות קֶלֶם.

קוראים לו יאיר והוא עולה לישיבה גדולה. נעים להכיר. בדרך לכאן פגש את איזנשטיין. בחור שגילו זהֶה וחזותו שונָה, שקומתו דומה אך רקעו אחר. גם הוא עולה איתו לאותה הישיבה. אייזנשטיין עשה עליו רושם מכביד: זקנו מגודל יחסית, פאותיו בולטות במיוחד. ממשפחה מיוחדת של היישוב הישן בא, גלה פיזית ותרבותית למקום תורה. הוא נראה שליו להכאיב, בטוח בעצמו כמו ירושלמי מצוי. איתו לא יהיה לי קשר, הבטיח לעצמו יאיר – ולא ידע שזה הרגע שבו פגש את החברותא לעתיד, ירצה או לא. נפלאות דרכי זמן אלול בישיבה.

הימים שקדמו לרגע הזה היו מלווים בחיבוטי נפש מבלבלים. את בין הזמנים לא ידע לנצל: החופש לא היה חופש. כשחבריו סחבו אותו לשרתון, הוא הידס אחריהם ככפוי שד. הביט בגלים וחשב על החיים. התבונן בסוכת המציל וחשב האם תהיה אחת כזו בישיבה. מסלולי ההליכה היחידים שעשה היו בחדר השינה בביתו, בלילות נדודים, הלוך חזור, מקצה החדר למשנהו.

תחושות הקודש שסוככו עליו עד כה פינו את מקומן למחשבות על קשיי התחלה, על אתגרים תובעניים ועל משברים שבדרך. התצלח דרכו או שחלומותיו יתנפצו אל סלעיה האכזריים של המציאות?

מפגש עם המשגיח. היכל גדוש נגלה לנגד אישוני עיניו. קולניות של לימוד ישיבתי החרישה את תנוכי אוזניו. קול המון לומדים קידם אותו בבֵּייס-מֶדְרֶש. בחורים מבוגרים, חלקם נראו לו כמתקרבים בגילם לאביו, הם מעתה חבריו לספסל הלימודים. עימם יחלוק מעתה חוויה משותפת, גורל זהה, מבלי התחשב בהיותו אפרוח שבקושי בקע מביצתו, נער שזה עתה התנער מהרגלי ילדותו.

ר"מים באים בימים, עטורי זקן מאפיר, חמושי מבט של רצינות תכליתית, מתרוצצים בין טורי הסטנדרים. חלקם קרבים אליו, וחצים את ידו הרופפת – והוא חש כי זו עומדת להינתק ממקומה. המעמד גדול עליו באלף מידות. ברכיו פקו. עצמותיו התפקקו. חיוורון פשט בפניו. עקצוצים הופיעו במורד הגוו. הסיטואציה הזכירה לו את מדריך לשחייה שזרק אותו אל המים בילדותו; כמעט טבע אז. גם עכשיו הוא נזרק אל הנחשולים לבדו, ללא מצופים ועזרים. גם עכשיו הוא יצטרך לחתור במים אדירים, לדעת שברגע של חוסר ערנות הוא עלול לצלול, אפילו לטבוע. במקרה יד סוכת המצילים תקצר מלמשותו.

לא ברצונו גלה למקום התורה הזה: מלכתחילה חישב להתקבל לישיבה אחרת. רצתה ההשגחה, ובמבחן לישיבה הנחשקת גבר עליו ערפול חושים, וחודשים של הכנה מאומצת ירדה לטמיון. הוא חש שכבדות המבחן עשתה לו עוול, וכי בנקל יכול היה להתקבל למה שהוא מזהה כסיירת המטכ"ל הישיבתית. עד שהתעשת, כבר נגזרה גזרה. במבחני הקבלה לישיבות אין הזדמנות שניה. נרשם לישיבה אחרת, סוג ב' בעיניו. הוא התקבל, ובחר את המצוי על פני הרצוי. לפיכך, המחשבה הראשונה שחלפה ביאיר בפתח האולם, היתה: מה היה קורה אילו הייתי מתקבל לישיבה ההיא. המחשבות ההשוואתיות הללו עתידות לטרוד אותו בחודש הקרוב עד כדי מרה שחורה.

המשגיח ששִמעו מֵטיל האימה יצא למרחוק, לא אפשר לו לתפוס טרמפ על קרוסלת המחשבות. הוא קרב אליו בצעדים גמלוניים ומעוררי בעתה. מבט לא מפוענח ריצד מן הזגוגיות המטושטשות של משקפי המשגיח. "איך קוראים לך?", פתח ללא גינונים. אמרו לו שהדגים במטבח הישיבה רועדים מהמשגיח הזה, ולא רק באלול. עתה נותר לו רק לתהות האם גם העופות רועדים בדיוק כמו הדגים. הוא גמגם מילה ושתיים על שמו ומוצאו, ונענה בחיוך משגיחי קלוש מתחת לשפם. "עוד נשוחח", אמר לו המשגיח וסימן לו באצבעו. על מה, למען השם, הוא רוצה לשוחח?

הוא התיישב במקומו. מחשבות אינסוף טיפסו במעלה מוחו. לצדו החברותא – הלא הוא חברו מהישיבה הקטנה. את חווית ההתחלה הם סיכמו להעביר בצוותא. להסתופף איש בכנפי רעהו. גמרות ענק פתוחות לפניהם. העיניים ננעצות במילה המוקפת במסגרת שחורה ומעוטרת בדף ב' עמוד א', אבל הריכוז מהם והלאה. הם פוזלים ימינה ושמאלה, ומכל עבר ניבטת אליהם אווירת כובד ראש של אלול ראשון בישיבה גדולה. בחורים מתנועעים פנים ואחור כנמלות עמלניות, 'משיבים' מתרוצצים ביניהם. להם רק נותר לתהות אימתו של מי רובצת עליהם יותר – של ראש הישיבה הגאון והדור הצורה, או של הבחורים המתבגרים שעיניהם נעוצות בהררי ספרים וכל הווייתם לימוד, באין להם שפה משותפת עם צעירי הצאן שהצטרפו ללגיונם.

תם ה'סדר'. שורת בחורים גדולים, מ'וועד חמישי' ואילך, עמדו בפתח, חמושים במבט בוגר, מצוידים במבע של מי שכבר ראו הכל. הם טרם פצו את פיהם, אבל הוא כבר זיהה התנשאות. התהדרות. יוהרת בוגרים. הוא טעה בהם: בסך הכל רצו להכירו. אך מה יעשו וגילם מאיים? אם ייכנס ללועם, אוי לו ואבוי לנפשו. חלקם רציניים עד כדי עצב מצמית. ממוללים בזיפיהם כשרשב"א גדול מסתיר את פרצופם. הם נראים כפרושים מהעולם, כמי שחיים בפלנטה רמה ונישאה. קשה לחלץ מהם חיוך. לפני שבועיים עוד בילה עם בחורי בר מצווה. כעת הוא חולק גורל עם בוגרים שעוד מעט קט ידחפו עגלת ילדים במורד רחוב תורני בקרית ספר. מעתה יצטרך להידמות אל החבורה הרצינית הזו. אחד מהם התנדב להסביר לו, כי תפקידו של כל בחור בוגר לשמש חונך עבור תלמיד טרי. 'אילן', במלעיל, בעגה הישיבתית. יער של אילנות פוטנציאליים עמדו שם. בעיניו נראו כולם כאילנות סרק.

שוב מחשבה על המתרחש בעולם המקביל שאליו שאף להתקבל. אבל יאיר התנער ממחשבותיו בבת אחת. ההוויה סביב הבהירה לו: לכאן באים ללמוד. יאיר נזכר בהלצה ששמע פעם, על בחור מבוגר שכשביקש להיעדר מהישיבה, ביקש מחברו מבעוד מועד שבעת ה'סדר' יפתח עבורו את הגמרא, ואז המשגיח לא ישגיח בהיעדרו, יחשוב שיצא לשתות קפה. למחרת התברר לו שהחבר לא עמד במילתו: "המשגיח נסע לחו"ל", הסביר החבר, "לא היה צורך". הלה רתח מזעם: "איזו הפקרות! ואם המשגיח לא נמצא אז לא צריך ללמוד?!" אבל זו רק בדיחה, נזכר – ובאחת חזר אל העולם האמיתי.

בלבול בחדר האוכל. צלילי שירה עליזים התערבלו בשאון מזלגות הנדפקות אל שולחנות עטופי פורמייקה מתבלה. חתן שהתארס ב'בין הזמנים' נישא על כתפי חבריו. הוא חש כמי שדעתו נטרפת עליו. לבו הולם בפראות. מה לו ולמושב הזקנים הזה, הרהר בעוד הבוגרים מפזזים. הוא מרגיש כמי שהתבגר בשמונה שנים בבת אחת. הוא לא ידע, כי בתסמונת הבחור המתארס עוד ייתקל רבות בעת הקרובה.

יאיר פנה ליטול את ידיו כדת, נעמד בתור כמו ילד טוב. רגע לפני שהגיע אל עמדת הנטילה, נתקל בתלמיד ותיק שדילג עליו בנונשלנטיות, משל היה כלי שקוף. הוא אזר אומץ קל, העיר בגמגום ש"יש פה תור", ונענה במבט מצמית שילווה אותו עד סוף חייו, מבט שכמו אומר: תגיד תודה שאתה בכלל כאן. לפתע הפנים שבעיני הבוגרים – שיעור א' אינו אלא שיעור אפס.

האוכל לא היה מרשים במיוחד. הכלים שאפסנו אותו – נראו לו כמו תערוכה נוסטלגית נודדת במוזיאון ישראל. ממילא התיאבון ממנו והלאה. הגוון הכתום של כלי האוכל עורר בו תחושות של התנתקות. התנתקות מהתיאבון, מהרצון לאוכל. מראה המזון וצורת ההגשה ניחמו אותו: הוא לא מפסיד הרבה; אטרקציה קולינרית אין כאן. ניסה למזוג לעצמו מתוך קנקן תואם בצבע כתום – וגילה מיץ פטל דלוח. ארוחה כבר לא תהיה כאן.

יאיר נפרד מחדר האוכל, הותיר את המבוגרים לכרכר סביב חתנם. כמוהו נהגו מרבית חבריו הטריים לשיעור א'. עם חלקם ניסה לקשור שיחה. אצל מרביתם זיהה את אותה סחרחורת מחשבות שמוכרת לו מעצמו. הוא סימן לעצמו את בעלי הפוטנציאל לשמש כחבריו בשנים הקרובות, ולא ידע כי אלה שבחר לעולם לא יימנו על חוג חבריו הקרוב.

הוא עלה לבית המדרש, ניגש למקומו והחל להכין את עצמו אל ה'שיעור כללי' הראשון. שלוש מחברות דפדפת הכין מבעוד מועד, ושלוש עטים בשלושה גוונים: כחול לשיעור, אדום להדגשות, שחור לראשי הפרקים. בצקלונו היה גם טיפקס ומגיני חורים לקלסר. משרד שלם פתח שם. יאיר החל לשרבט איור לשער, עם אריות ועיטורים, וכיתובי גבוהה-גבוהה על "שיעורי הגאון הגדול". כאן נקב בשם הר"מ העתיד ללמדו תורה בשנה הקרובה.

חששותיו כבדים מנשוא: בחייו ראה קלסרים רבים שנפתחו בעיטורי שער פומפוזיים ובכיתובי הקדמה שאפתניים, כאלה שהחלו בכוונה טובה והסתיימו בגלעד של מחברות ריקות ומקושקשות. חלקי לא יהא עימהם, הבטיח לעצמו. לפניו היה כרך עבה של 'קובץ מפרשים'. את 'בין הסדרים' הראשון הקדיש לכתיבת שיעור משל עצמו. זו היתה שעה ברוכה של שכחת ההווה הנבוך והעתיד המעורפל.

לילה ראשון בפנימייה. לקראת ערב, סודרו בחורי שיעור א' בפנימיית הישיבה. הפנימייה אינה אלא מסדרון צר וארוך שדומה לרכבת שיצאה משימוש, ובשני צדיה תאים קטנים. בחור מבוגר התנדב להציג את עצמו כאחראי על חלוקת החדרים. בהמשך, בשעת כיבוי האורות, יפגוש שוב את הבחור הנ"ל. 'לייגער' קוראים לו. אחראי ההשכבה.

"החדר שלך פה", החווה לו האחראי, ונקב בשם משפחתו. אין זמן להיעלבויות. יאיר גרר את מזוודתו אל הדלת שמאחוריה יתנהלו חייו מדי לילה בשנים הקרובות. סוויטת חלומותיו בשנות הבחרות. דמיונו נקטע כשהדלת נענתה לו בחריקה צורמנית. זו נפתחה ברעש מחריש אוזניים – עד חצי המפתן. כוחותיו של יאיר לא עמדו לו לפותחה יותר מכך. רגליה של מיטה נושנה מילאו את חלל הפתח, הצריכו את יאיר לכווץ את ממדי גופו המצומצמים בלאו הכי בתנועת מתקפדת. מתברר שהישיבה הרחיבה את שורותיה, אבל לא את חדריה. החדר, בגודל מטר וחצי על שניים וחצי, אירח ארבע מיטות. ברוכים הבאים לפנימייה.

ניחוח עבש היכה באפו. יאיר לא נרדם בלילה הראשון. הוא ראה כוכבים, ולא רק מבעד לחלון המטושטש. כל הלילה חשב למי עליו לפנות במקרה של קושי והתמודדות, כי הרי בישיבה הגדולה אין תמיכה רגשית שוטפת כבישיבה לצעירים. אחר כך חשב מה יקרה אם חלילה יתעורר מאוחר: האם תופעל נגדו ענישה מחמירה בנוסח דאע"ש, או שמא בישיבה גדולה איש אינו שם לב לבחור טרי שנעדר. כשכבר נרדם, התעורר תכופות מחלומות בעתה. בחלומו הוא לא מוצא חברותא, וגווע מרעב, ומסתבך עם המשגיח המאיים במזרח התיכון, ומתקשה בלימודיו, ומוצא את עצמו מבודד חברתית ונפשית, וכל חלומותיו מתנפצים אל כדי הפלסטיק הכתומים.

השמים התבהרו מבעד לחלון החדר. קולות נטילת ידיים ראשונות עלו מחדרים סמוכים. יאיר התנער ממיטת הברזל החורקת, מתח את שריריו עד הקצה, והתלבש בחריצות. השמש התעקשה לשגר אליו קרניים מחייכות, תוך התעלמות בוטה ומופגנת מכל קשייו וחרדותיו.

תחושה חזקה החלה למלא אותו – ולפיה הוא עתיד לעשות חיל בישיבה הזאת. להיות אחד מפארי גידוליה, לשמש כמקור גאוותה. האם תתגשם התחושה?!