"אתם באים אלינו", קבע רבי אריה, "אגסי 16"

שעתיים לאחר שהתוודעתי לבשורת האיוב מצאתי את עצמי בוכה. אני מניח שלא הייתי היחיד. כלל ישראל כולו בכה, אבל הפעם בכיתי בדמעות. ממש. אמיתי. שמות הנרצחים הי"ד שהתפרסמו החזירו אותי שלושה חודשים אחורנית למבצע 'צוק איתן'.

ובכן, אני מתגורר ברח' הפלמ"ח בקומה הרביעית, העליונה. בלי ממ"ד. בתקופת המלחמה שהיתי בביתי. לא היו לי אופציות אחרות. כל אזעקה אפילו לא ירדנו את שתי הקומות הנדרשות מכיון שבחדר המדרגות ישנם חלונות. הייתי עומד במסדרון הצר עם אשתי ושלושת ילדיי מצפים לשריקת כיפת ברזל ולבום העמום ומשננים פרקי תהילים. סיפור לא נעים בכלל.

כך עברתי שבוע, שבועיים. יום אחרי יום, לילה אחרי לילה. שרדתי איכשהו, אבל בשבת השניה אמרתי לעצמי הגיע הזמן להתאוורר טיפה. אם לא עבורי לפחות למען ילדיי. הם חייבים להשתחרר, להפיג את המתח.

התעניינתי אצל מכרים וידידים באשדוד, אבל לא מצאתי משהו סביר. להפתעתי, ביום שישי אני נתקל במודעה קטנה בעיתון המציעה דירות למשפחות מהדרום. יצרתי קשר עם המשפחה שלא הכירו אותי ולא אני אותם. כבר על הקו היה האיש אדיב ביותר. שאל אותי כמה ילדים יש לכם? מה אתם צריכים לשבת? רוצים פלטה? קומקום? שמיכות? רק תגיד. סגרנו. "אתם באים אלינו", הוא קבע, "אנחנו באגסי 16".

עם כל משפחתי יצאתי לירושלים, כשעל הדרך חווינו עוד 2 אזעקות. ר' אריה דאג להתקשר ביום שישי בבוקר לבדוק אם לא שכחנו לבקש משהו. הוא טרח שוב ושוב להזכיר כי הבית על תכולתו עומד לרשותינו. שוב התקשר לראות אם הכל מוכן וערוך, וציין שיש קוגל חם וטרי במטבח. בסוף השיחה התנצל כי הוא מקבל שבת שעה לפני הזמן ולכן אצטרך משהו אתקשר לפני כן.

נכנסתי לבית מלא שמחה. איזו תחושה נוחה נתנו לנו בבית משפחת קופינסקי. כל כולם מלא טוב, האחד טוב לזולתו. הגעתי רק לשבת, אבל רבי אריה ז"ל הציע לי ברוחב לב אופייני להישאר, 'תתאווררו קצת בירושלים', אמר לי רבי אריה ז"ל באחת משיחותנו.

מה שהפליא אותי בדירה, הייתה הכמות הלא מובנת של מקפיאים, עד שמצאנו על אחד מהם ערימת דפי הנחיות של גמ"ח מקפיאים לשמחות. אז הבנו עוד יותר את רוחב ליבו של האיש.

בשבת התפללתי בבית הכנסת קהילות בני תורה, בית כנסת יפה ומרשים תפילות נעימות.

אוי רבי אריה, עלה המוות בחלונות בית המדרש ובאו טובחים בהיכל אלקים. לבי ממאן להכיל את הכאב והתוגה. הידיעה המרה מזעזעת ומטלטלת את כל מי שבלבו פועם לב יהודי. אני נזכר מתשעת הילדים הנפלאים, המחוייכים, האדיבים, הצדיקים ועכשיו הם בוכיים. נשארו בלי אבא נפלא.

אי אפשר להבין ואי אפשר לעכל. על מה ולמה נתוספו בבת אחת כשלושים יתומים לבית ישראל. איך עלו ונתעלו קרבנות ציבור שבאו לתפילה של שחרית ונעקדו בטלית וטוטפת.

הטבח הנורא של רבי אריה ושלושת הקרבנות הנוספים הי"ד מעורר שוב יהודים בכל מקום שהם לערוך חשבונו של עולם. איננו יודעים חשבונות שמים ואיננו בקיאים בהדי כבשי דרחמנא, בקשתינו אחת 'אבינו מלכינו עשה למען טבוחים על יחודך'.