שמש ביישנית של ראשית ניסן האירה על הפסגות המושלגות, חצתה את ההרים הלבנים והקרירים, ונחתה בקרניים זהבהבות על עמק הסקי המושלג שבעיירת הסקי והנופש אספן בקולורדו שבארה"ב. שלגי סוף החורף הפשירו אט אט על המורדות הזולגים, ומפולות שלגים החרידו פה ושם את היקום, מרעידות את המצוקים בקול צניחה עז.
המצלמה שנשלפה הנציחה משפחה מאושרת מצטלמת על רקע הזריחה המתמשכת. זוג הורים ושלשת ילדיהם שזה עתה סיימו להשתובב נמרצות לרגלי ההר הנושא אף הוא את השם אספן. תצלום – שמהווה סיכום לחופשה מושלגת ומשכרת, מול נוף מדהים ובילוי באתר הסקי המפורסם ביותר בקרב בני האלפיון העליון שבחצי הכדור הצפוני.
בני הזוג וילדיהם שמו פעמיהם ומיטלטליהם לעבר מטוסם הפרטי שחנה בסמוך לאכסנייתם. אבי המשפחה, ד"ר אברהם (ארתור) גולדסטון, רופא בכיר בגארי-אינדיאנה, העריך כי מזג האוויר יאפשר לו לקצר את הדרך ולחצות את שרשרת ההרים הסלעיים שמולו, אלה, המורכבים מקרחוני עד ההולכים ומתעבים, הולכים ומתגבהים משנה לשנה. הרי הרוקי הקנדיים.
המטוס הקל נענה לבעליו, והמריא באחת אל תוך קרני השמש שזרחה באותו בוקר מר ונמהר. מזג האוויר היה נהדר ומתאים לטיסה מעל ההרים המסוכנים. בערב, התקיימה חתונה של ידידים בשיקגו, ובני הזוג גולדסטון ביקשו להגיע אליה יחד עם שלושת ילדיהם, ומשם – חזרה הביתה.
קרחוני עד המתגבהים מדי שנה. הרי הרוקי
רופאים רבים העמידה משפחת גולדסטון המפורסמת. ארתור, אבי המשפחה הקטנה והמאושרת ששהתה עתה על המטוס הפרטי, רק ביקש לשוב בבטחה לעבודתו בקליניקה היוקרתית והמצליחה שהקים יחד עם אחיו הדוקטור, בגארי-אינדיאנה.
חתונה שהוחמצה
השעה הייתה 10:30 בבוקר בראש-חודש ניסן תשל"ד, כשהנוסעים במטוס הקל חגרו את עצמם בהמראה לכיוון שיקגו. "היינו בטוחים שנפגוש אותם לקראת הערב ונעביר חוויות על החופשה הנהדרת שלהם", מתארת סבתי, פלורנס (פייגא) אלכסנדר, המתגוררת בימים אלו ביישוב מתתיהו. "רק באותו שבוע קיבלנו מהם מכתב שבו תיארו את החוויות המקסימות שלהם בחופשה, וכמה שהם נהנים עם הילדים לגלוש בהרים".
אבל הסוף לא היה בדיוק כמצופה. כותרות העיתונים שלמחרת היום, בהם התנוסס התאריך 27 במרץ 1974, כבר תיארו כיצד הטיסה שעליה היו ד"ר ארתור (אברהם) גולדסטון (39), רופא בכיר בגארי-אינדיאנה, אשתו – ליל (ליבה) (36) ושלושת ילדיהם המתוקים: ג'רי (12), דבורה (10) ומרק (6) – נעלמה מהאופק.
"ארבעים שנה חלפו מאז שגיסי ואחותי לא הופיעו לחתונה. חשנו מיד שמשהו נורא מתרחש – ואני עדיין יכולה לחוש את לפיתת הכאב הנורא ואת חוסר האונים למול האסון.
"לצד תעלומת ההיעלמות שלא נפתרה עד עצם היום הזה, יש לי מול העיניים במוחש את עיניהם הדאוגות עד להחריד של הוריי האומללים, רוז וסול גודמן. לא היו לנו יום ולא לילה, מעיין דמעותינו לא יבֵש עד עצם היום הזה אל מול הטרגדיה הנוראה שפקדה את משפחתנו השלווה".
קשר אבוד
רק בצהריי היום שלמחרת חתונת הידידים שאליה לא הופיעה משפחת גולדסטון כמצופה, קיבלו ההורים הודעה ראשונה, הסנונית שהחלה להכין את ליבם למהלומה הקשה שתנחת על ראשם בהמשך. על קו הטלפון היה, בהול ונחרד, חברו הקרוב של אברהם-ארתור, שהיה שותף בבעלות על המטוס הפרטי.
בקול יבש וחרד דיווח החבר כי הקשר עם המטוס אבד: משדה התעופה באספן הודיעו לו כי כשעה לאחר שהמריא וכשהיה מעל הרי הרוקי, אבד עמו הקשר. מאז, ציינו בשדה התעופה, לא שמעו מהם דבר. בנוסף, לא דווח על עשן הנצפה מיתמר ממוקד כלשהו, ואף עדות לא נמסרה על אודות התרסקות של מטוס באזור.
"גיסי תמיד דיבר על מודעותו לסכנה שבהטסת מטוס קל מעל קרחוני הרי הרוקי, ואף הצהיר כי ישתדל מאוד שלא לטוס באזור זה – במיוחד עם אשתו והילדים. למעשה, עד היום לא ברור לנו למה הם טסו במטוסם הפרטי באזור מסוכן זה".
מקום הנופש המועדף על בני האלפיון העליון. אתר הסקי באספן
הכאב מדבר מתוך גרונה של סבתי. סיפור היעלמותו אפוף המסתורין של המטוס המלזי על מאות אנשי הצוות ונוסעיו, מעורר בה מחדש, במלוא העוצמה, את הטרגדיה הנוראית שחוותה משפחתה-משפחתי לפני ארבעים שנה בדיוק. לבה נשבר למול תחושת המשפחות האומללות שיקיריהן נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה והן אינן יודעות לאיזו בשורה לצפות.
"אני עוקבת בחרדה ובדאגה אחר כל מידע בנוגע למטוס הנעלם: אני קוראת את הידיעות בעיתונים ישר והפוך, ולא מבינה איך בשנת 2014, כשהטכנולוגיה כל כך מפותחת, נעלם מטוס ענק על 250 נוסעיו! זה פשוט לא הגיוני, ורק מראה לנו כמה שאנחנו קטנים למול הנהגתו של הקב"ה", היא מציינת באמונת אומן.
ביתה הוא בית חרדי טיפוסי: ספרי קודש מונחים בסדר מופתי בספרייה שבסלון ביתה המרוהט בריהוט כבד משנות השישים. פסנתר מהודר מעץ כהה עומד בפינת הסלון ותווי נגינה מונחים עליו.
"היינו מנגנות יחד. אני, ואחותי ליליאן המנוחה, בפסנתר שבבית הוריי. שבע שנים הפרידו בינינו – והייתי לה ממש כמו אימא קטנה. הייתי מסרקת אותה, דואגת לה, יחד היינו צועדות לבית הספר, וכשחזרנו היינו משחקות בבובות. כל כך אהבתי אותה – את אחותי הצעירה, ליל, בת הזקונים, התפוח המתוק של המשפחה, שרק בת 36 הייתה במותה הטרגי, יחד עם בעלה ושלושת ילדיה האהובים זכרונם לברכה".
כתפיה נרעדות ודמעות זולגות מעיניה בחופשיות. נראה כאילו היא יושבת את ה'שבעה' שמעולם לא ישבה על אחותה – ברגעים אלו. הצער והיגון, האובדן והאבל, נשקפים במוחשיות מעיניה. היא שואפת אוויר. מתארת. מתגברת.
כאב אינסופי
בב' בניסן תשל"ד לעת ערב, כבר קיבלה המשפחה המורחבת כולה את הבשורה הנוראה על היעלמותו של המטוס ובו משפחת גולדסטון על שלושת ילדיה הקטנים.
"עשיתי את המובן מאליו באותם רגעים", משחזרת סבתי. "אחותי ואני לקחנו חופש מהעבודה ונסענו מיד לבית הוריי שבאילינוי כדי לשהות לצדם באותם רגעים קשים. את הסבל הנורא של הוריי לא אוכל לתאר. מי מסוגל לאמוד את הכאב הנורא שפילח את לבם מול הטרגדיה שהכתה בהם במהלומת פתע: ביתם הקטנה והאהובה יחד עם כל משפחתה, נעלמה, בהעדר כמעט כל קצה חוט.
משפחת גולדסטון המפורסמת לא שקטה על שמריה. צוות מקצועי בן כשלש-מאות מומחים, שחלקם הכירו מקרוב את הרי הרוקי האימתניים, וחרשו בעצמם את הנקיקים והבורות שבאזור – נשכר לצורך איתור המטוס הקל שנעלם בינות להרים המושלגים. חלק מאנשי הצוות היו מומחים לתעופה ולתאונות מטוס.
300 מומחים עמלו בחיפוש אחר שרידי המטוס (אילוסטרציה)
אך את המשפחה, החיפושים המתמשכים לא הרגיעו. ככל ששִמעו של הצוות הגדול ומומחיותו גדל באוזניהם, גדלה החרדה הלופתת את הלב כצבת. "כל יום, כל שעה, עברנו סבל בל יתואר; לא ישנו בלילות. כל טלפון הקפיץ אותנו, צוותי משטרה וגדודים של חוקרים הגיעו לבית הוריי ולבית אחותי, במטרה לבחון כל פרט ולנתח כל בדל של מידע שאולי יוכל להוביל למציאת קצה חוט לפתרון תעלומת היעלמות המטוס".
הכותרות שליוו את המטוס הנעלם מיום היוודע אובדן הקשר עימו, המשיכו לכל אורך השבועות הראשונים לחיפושים. "עיתונים רבים ודעות רבות נכתבו – חלקן מופרכות, חלקן מבוססות. מהדורות החדשות דיווחו על פרשת המטוס הנעלם, אך הוריי ובני משפחתי סירבו להתראיין עד למציאת המשפחה האובדת. כלי התקשורת אולי התקשו בכך, אך משפחתי ביקשה לכבד את פרטיותה בשעות קשות ונוראות אלו".
משפחת גולדסטון לא טמנה את ידה בצלחת. כמי שהיכולת הכלכלית היתה בידה, היא הציעה פרס בן 50,000 דולרים למי שיעניק קצה חוט או יפענח רמז שיוביל למציאת המטוס. הטלטלה הרגשית אפוא, של בני המשפחה המורחבת כולה על כל ענפיה, נעה בין תקווה לייאוש וכאב נורא.
מרור במנות גדושות
חג הפסח התקרב, והבנות לבית גודמן נאלצו לשוב לביתן כדי לחוג אותו עם משפחתן עד כמה שאפשר. "חסרונם של אחותי היקרה וכל משפחתה פצע את לבנו כשישבנו סביב שולחן הסדר".
מה הרגשתם?
"הזיכרונות הכו בי בעוצמות עזות: בכל פסח היו הם, הגולדסטונים, מארחים את כל משפחתנו – משפחת גודמן – ויחד הסבנו על שולחנם מדי שנה בליל הסדר; השולחן היה ערוך ברוב פאר והדר. שמרנו על המסורת הנהדרת של פסח, והתארחנו אצלם בליל הסדר שהתנהל בעושר, באושר וביד נדיבה".
איך מתמודדים עם המחשבות על הנעדרים?
"ניסינו להעביר את החג איכשהו, אבל אני זוכרת את הפסח הזה כשבוע הנורא ביותר שעברתי אי פעם. לא הפסקתי אף לרגע לחשוב על אחותי, בעלה וילדיהם הקטנים – היכן הם יכולים להיות? האם הם מרגישים משהו? האם קר להם? לצערי לא הצלחתי לשמוח אף לרגע בחג הפסח של אותה שנה.
"לצד זאת, היו המחשבות נודדות אל הוריי היקרים אשר בחרו לשהות לבד, בביתם. לא הייתי מסוגלת לחשוב על בדידותם, על ההתמודדות שלהם עם המחשבות המטריפות, ולכן, מיד לאחר החג חזרנו לבית הוריי, לתמוך בהם בשעות קשות ונוראיות אלו".
שבועות שחורים ומרים חלפו על בני משפחות גולדסטון-גודמן. במשך שלשה וחצי חודשים של אי וודאות, נעה המטוטלת בין ייאוש לתקווה נכזבת. "הרגשנו שנפלנו לתהום שחורה ועמוקה אשר איננו מצליחים להיחלץ ממנה. נסחפנו לתוך מרה שחורה, ללא תקווה וללא קצה חוט. לא ידענו מה לחשוב – האם לקוות לטוב או לרע? האם אנחנו רוצים שימצאו את המטוס ולפחות נוכל לקבור את יקירינו, או שנמצא אותם בין החיים? לבנו לא ניבא לנו טובות, הרגשתנו הייתה נוראה".
קצה חוט
כעבור שלשה וחצי חודשים של חיפושים, העלתה משפחת גולדסטון את הפרס הכספי למביא מידע על מקום הימצאו של המטוס, לשבעים וחמישה אלף דולרים, סכום גבוה מאד במונחי אותם ימים. "אנדי, אחיו של ארתור גיסי, שהה לאורך כל החודשים הללו בסביבת המקום המשוער שבו התרסק המטוס, שם גם התרכזו החיפושים.
"החופש הגדול הגיע, וילדינו נסעו לקמפ המסורתי כמדי שנה, אך ללא בני דודיהם היקרים – שאהבו בלב ובנפש. אנו, המשכנו לשהות לצדם של הורינו האומללים אשר הזקינו בטרם עת: שערו של אבי הפך לבן, ופניה של אמי היו אפורות. קמטים עמוקים נחרטו בפניה ועיניה היו אדומות, היא לא הפסיקה לבכות.
"את היום הנורא שבו גילו את המטוס – לא אשכח לעולם. היה זה בשמונה ביולי 1974- יום הולדתה ה-36 של אחותי היקרה לִיל (ליבה) ז"ל, כשטייס מקומי אחד שגר באזור החליט לטוס עם בנו בדיוק מעל מקום היעלמו של המטוס. השלגים כבר הפשירו והראות הייתה הרבה יותר טובה.
"לפתע, צדה עינו מבעד למשקפת ברזל מנצנץ מעל בור ענק בהרי הרוקי. הוא הנמיך טוס, והיה כמעט בטוח שזוהי כנף של מטוס. הטייס שב מיד על עקבותיו והודיע לצוות החיפושים על הגילוי המסעיר".
"לפתע, צדה עינו מבעד למשקפת ברזל מנצנץ...". שרידי מטוס בשלג
רק כעבור שעות ארוכות הגיעו צוות המחפשים אל מקום שממנו יכלו לתצפת על הממצא, ובראשם אנדי גולדסטון, אחיו של ארתור. מהר מאד התברר להם כי הכנף הבוהקת היא אכן חלק מהמטוס הנעלם. תחתיה, בלב בור ענק שנפער עם הפשרת השלגים שחשפו אחריהם שדה ראייה חדש – התגלה המטוס המרוסק.
מקום ההתרסקות היה כמעט בלתי ניתן לגילוי: הימצאות הכנף בלב קניון ההרים, בתחתיתו של בור ענק בהרי הרוקי, היוותה נס בפני עצמו, שכן המטוס כולו, ששכן כאמור בבור, היה מכוסה בשני מטרים של שלג. מספר ימים ארכו עד לחילוץ שרידי המטוס הנעלם, כשצוות מומחים לזיהוי חללים מוזנק למקום.
כיצד שמעתם על כך בבית ההורים, באילינוי?
"את הבשורה הנוראה קיבלנו בעיצומו של הקיץ, בעודנו שוהים כאמור בבית הוריי. לאט לאט סיפרו להוריי האומללים שהמטוס נמצא וכי יקיריהם נספו באסון המחריד. התכנסנו כל המשפחה, וחיבקנו אותם עד כמה שיכולנו. ניסינו לנחמם והבנו את שחשנו כל העת: יקירינו האהובים אבודים. לנצח.
לאחר זיהויים המוחלט, נקברו הגולדסטונים בבית הקברות היהודי בפורטג' אינדיאנה, סמוך למקום מגוריהם. "אני מודה לקב"ה שאחותי ז"ל ומשפחתה זכו להיקבר בקבר ישראל, ולפחות יש לנו קברים לבכות עליהם", מציינת סבתי תוך שהיא מספרת, כי באותה תקופה התרסקו בהרים שני מטוסים פרטיים נוספים ועקבותיהם לא נודעו עד עצם היום הזה.
מקום מנוחתם של בני משפחת גולדסטון. העיירה פורטג', אינדיאנה
במקביל, צוות החוקרים שחילץ את המטוס שיער שהייתה זו טעות אנוש שגרמה להתרסקות המטוס: "אולי הם טסו נמוך מדי, אולי אירעה תקלה כלשהי במטוס – אך את הסיבה האמיתית אנחנו לא יודעים עד עצם היום הזה ובטוחים שהייתה זו גזרה מאת הקב"ה", משחזרת סבתי.
ישבתם 'שבעה'?
"לא. הרב קמינצקי ממונסי הורה לנו שלא לשבת 'שבעה', משום דין 'שמועה רחוקה'".
וכיצד הגיבו ההורים?
"הורי האומללים עברו מאילינוי לגור לידינו. הם לא יכלו להישאר לבדם לאחר האסון והאובדן הנורא של בתם הקטנה והאהובה – יחד עם כל משפחתה, והם מעולם לא התאוששו ממנו.
"היינו גם צריכים ללכת לביתם הענק של אחותי וגיסי ז"ל, ולפנות משם את כל חפציהם האישיים, מה שגרם לפצע להיפתח מחדש. זה היה פשוט נורא. הוצאנו את כל חפציהם האישיים ומכרנו את הבית הגדול והמפואר שלהם".
את פמוטות הכסף של ליליאן, קיבלה סבתי. "עד היום, בכל יום שישי כשאני מדליקה נרות בפמוטי הכסף שלה לעילוי נשמתה, עולה דמותה למול עיניי ואני מתפללת שיהיה לה ולילדיה טוב".
חזרה למקורות
את האסון הנורא, מינפה סבתי לחיפוש משמעות החיים. "מיד לאחר האסון התחלתי להרגיש שמשהו חסר לי בחיים. התעמקתי מאוד במחשבותיי, והייתי מהרהרת רבות במטרה שלנו בעולם הזה, בתפקידינו, ובחיים בכלל".
ההתחזקות היהודית לא הייתה רחוקה מכם…
"נכון. בננו הבכור מייקל (מרדכי) החל להתחזק הרבה קודם לכן, כבר כשהיה בן 12 וחצי, הרב שהכין אותו לקרוא את הפרשה קירב אותו עוד יותר ליהדות ושכנע אותנו לשלוח אותו לישיבה – מה שנחשב באותם ימים לטירוף. אנו תכננו שבננו ילמד בקולג' לתואר יוקרתי בלימודי רפואה, אך הקב"ה עזר והסכמנו לשלוח אותו לישיבה. למרות זאת, נשארנו חילוניים.
"לשלוח ילד לישיבה היה נחשב לטירוף...". ישיבת לייקווד (אילוסטרציה)
"רק לאחר האסון הנורא, הבנתי את בני והערצתי אותו על שהתחתן עם בחורה חרדית ובחר לגור בארץ הקודש ועל שהוא שומר תורה ומצוות ומקפיד על קלה כבחמורה. כמובן, שהוא גם הגיע לשהות לצדנו בשעות הקשות שלאחר גילוי המטוס ודאג לקבורה יהודית של הנפטרים ז"ל במהירות האפשרית.
" אט אט התחלנו, אני ובעלי ארני (אליהו) ז"ל, שנפטר לפני כ-5 שנים, להתקרב ליהדות. התחלנו ללכת לשיעורים וביתנו הפך לבית חרדי לכל דבר, ולאחר כמה שנים עלינו לארץ ישראל לגור ליד ילדינו".
ובכל זאת, הגעגועים למשפחה שאבדה, לא מרפים. הכאב עודנו חי.
"אמת. את הגעגועים העזים לאחותי ולמשפחתה אני מרגישה בכל יום מחדש; לו הייתה אחותי חיה היום – היא הייתה בת 76, ילדיה היו כבר סבים בעצמם והיא יכולה הייתה להיות כעת סבתא-רבא כמוני, רווה נחת מכל משפחתה המורחבת בלעה"ר.
"אנו מקפידים לעלות לקברם אשר בארצות הברית לפחות פעם בשנה, ואני מתרגשת עד דמעות כשאני רואה את ילדיי ונכדיי החרדיים מתפללים ואומרים תהילים על קברה.
"נכדתי הבכורה קרויה ליאורה, על שם אחותי, ליליאן, עליה השלום, והיא גם קיבלה את טבעת הנישואין של אחותי למזכרת. ב"ה, בעלה אברך יקר שביקרים, וילדיה הולכים בדרך השם.
"אני מתפללת שהתורה והמצוות שלי ושל בעלי ז"ל, של ילדיי, נכדיי וניניי היקרים אשר הולכים בדרך השם, יהיו לעילוי נשמתה ונשמת בעלה וילדיה, ושלא נדע עוד צער לעולם".
וכך כתבה לי השבוע דודתי מילי, אחות-סבתי:
"אחרי 40 שנים, כן, 40, זה עדיין כואב, והשבוע, אני בוכה בדמעות כשאני חושבת על האנשים המסכנים שאיבדו חברים וקרובי משפחה בהיעלמותו של מטוס סילון כל כך גדול, וחוזרת לאסון הנורא שהיה לנו, לפני 40 שנה; מחכה, מחכה לשמוע שיקירינו נמצאו, ואז, הבנו שהם אבודים לנצח".
יש לי זיכרונות מהזמנים ההם, כאשר המטוס נעלם, ואם את זקוקה למידע, אני יכולה לתת לך אותו. הוא מלא באמונה, בעצב ובמחשבה האחרונה שיקירינו אבדו לנצח.
האמיצים שבאמיצים היו ההורים שלי, רוז וסול גודמן… הדודה ליליאן הייתה בבת עיניהם.
הרבה אהבה,
דודה מילי
