מרוץ הלפיד • טורו השבועי של אריה ארליך

כשהוא נולד קראו לו טומיסלאב למפל. אמו קתרינה ואביו בֶּלָה היו אזרחים סרביים למשעי, תושבי העיר הסרבית ויבודינה. זיקתם למורשת ישראל הייתה קלושה עד בלתי קיימת. מקטנותו אכל מאכלי טריפה, קיבל חינוך הונגרי טיפוסי, גדל עם קמצוצים של מידע על יהדותו. האווירה סביבו הייתה רחוקה מהשטעט'ל היהודי, קרובה לאסכולה המתבוללת. בהיותו בן שתים עשרה וחצי פגשה אותו השואה הנאצית. אביו נלקח למחנה עבודה ולא שב. לימים יאמר שזה היה הרגע שבו איבד את אמונתו, אבל האמת היא שמעולם לא הייתה לו כזו: איש לא חינך אותו להאמין במשהו רוחני. לא בטוח שהוא אשם לחלוטין במה שהתפתח ממנו אחר-כך.

אחרי השואה עלה לארץ. שירת בצה"ל, אחר כך הפך עיתונאי. היה בכיר ב'מעריב', בהמשך התקדם לתקשורת המשודרת. הוא היה רב-אמן בפולמוסים, בוויכוחים, בפופוליזם, בקרב שוורים אנושי משודר. 'פופוליטיקה', קראו לתכנית שהזניקה אותו אל המסך. כשמה כן הייתה. פופוליזם פוליטי שכל המרבה להשתלח בו הרי זה משובח ופופולרי. סגנון דיבורו היה גס, וולגרי, לעתים קרובות גרוטסקי. היה לו כישרון להביע תיעוב כלפי כל מי שאינו שייך למיליֶה התרבותי שלו: מזרחיים, עולים, ובעיקר חרדים. המוסיקה היהודית-מזרחית הזכירה לו את טול כרם. קשישה שחיפשה אוכל ברפיח לאחר שצה"ל נאלץ לתאר שם קיני מחבלים, הזכירה לו את סבתא שלו במחנות. ככלל, עולם האסוציאציות שלו היה רחב – אפשר לומר רדוד מני ים.

בהמשך, כשקמה תנועת 'שינוי' האנטי דתית, הוא היה לאביה הרוחני. אחר כך הצטרף אליה רשמית. המלחמה במה שכונה 'הכפייה הדתית' הייתה אז מטבע פוליטי עובר לסוחר. המונים הצטרפו לרעיון. התמכרו לאידיאה. עורו עורו חילונים, החרדים אוטוטו משתלטים על חיינו. חלקים בקמפיין הבחירות של מפלגתו היו מהולים ברמיזות אנטישמיות שנפסלו על ידי השופטת דורית בייניש. אבל השערורייה רק העצימה את האפקט.

"עורו עורו חילונים". טומיסלב למפל במסע ההסתה (צילומים: פלאש 90)

הקריירה הפוליטית שלו הייתה קצרה, והתאפיינה בנסיקה חד פעמית – שלאחריה באה התרסקות טוטלית. את חייו סיים בשקט, רחוק מאור הזרקורים. את מורשתו ציווה לבנו, בחור כשרוני בשם יאיר, שלא עשה שירות צבאי משמעותי, לא הוציא תעודת בגרות, אבל בלט ביכולותיו המילוליות והספרותיות. ממש כמו אבא, רק בקצת יותר טעם מעודן. "אני משאיר לך אימא ומדינה. שמור לי עליהן", היו המילים הכמעט אחרונות של טומיסלאב-טומי לבנו יאיר.

יאיר מילא אחר צוואת אביו. שנים ספורות לאחר מותו, חצה יאיר את הרוביקון. עבר מהמרקע אל הזירה, והפך לפוליטיקאי. המוניטין שלו כתקשורתן היו כרטיס הביקור שלו, כישוריו הוורבליים סייעו לו בדרכו, ויכולת הלהטוט המילולי לא הזיקה לו. הוא הבטיח פוליטיקה חדשה. דנדשה. פוליטיקה מהניילונים. את מורשת אביו סביב היחס הרצוי לציבור החרדי שנוא נפשו, עטף בצלופנים. הוא היה פחות וולגרי מאביו. לא עוד קמפיינים עם ניחוח אנטישמי, אלא דווקא מילות סוכר על שוויון, על נטל ועל מה שביניהם. הציבור נהה אחריו בהמוניו, והוא קיבל תשעה עשר מנדטים.

הניצחון האדיר בבחירות סחרר את חושיו. הוא השתלט על הממשלה, הכתיב את הרכבה, כפה את רצונותיו על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהפך לבן ערובה שלו. שבוי בממלכת קפריזותיו. בלעדיו לא יזיז נתניהו אבן בממשלה. לא יצרף אף מפלגה. לא יקדם שום תכנית. לפיד ירצה מע"מ אפס או תקנה להפליית חרדים בחינוך או בדיור? יקבל מיד. ולא, יחתור תחת אושיות הממשלה.

שבוי בממלכת הקפריזות. נתניהו עם לפיד בימים יפים יותר

הקדנציה בת השנה ושמונה חודשים, הייתה רעה לכולם: רעה לציבור החרדי שהוחרם ונודה וחווה מצור על מרבית תחומי חייו; רעה לנתניהו שאיבד את משילותו והפך לאסיר בממשלתו שלו; אך רעה בעיקר ליאיר עצמו. אחר הגאות הקצרה בא השפל הגדול. ציבור מצביעים גדול החל להבין שהולך שולל. עם פוליטיקה של חרמות ונידויים לא הולכים למכולת ולא מוזילים את יוקר הדיור.

לנתניהו נמאס מהר. נקעה נפשו. הוא קץ בחייו הפוליטיים. העדיף למות מות קדושים פוליטי מלעמוד בראש ממשלה שהוא טייס המשנה שלה במקרה הטוב. הוא סיכם מה שסיכם עם הסיעות החרדיות, הדיח את לפיד מן הממשלה – ויצא למערכת בחירות עמוסת סיכונים, שרק בסופה התברר נצחונו המוחץ, שהושג בעזרת מערכת מניפולציות מבריקה של הרגע האחרון, וגם בעזרת גילויים מרהיבים של טיפשות פנומנלית במחנה הנגדי, המתקרא ציוני. לפיד, לעומת זאת, נחתך לכדי מחצית כוחו, למגינת לבו של מספר שתיים, נאמנו שי פירון שהורחק ממשרד החינוך.

כשהסתיים המו"מ הקואליציוני, נגזר דינו של לפיד לאופוזיציה. הפעם החליט ללמוד מטעויותיו. יועצים נועדו עמו, ולחשו לו: ראשות הממשלה היא היעד שלך. לשם אתה צריך לכוון. ובשביל להיות ראש ממשלה, אתה חייב קונצנזוס. לא תוכל להגיע לשם אם לרבע מהעם יש אתך חשבון פתוח. לך ותחסל אפוא את יחסיך העכורים עם החרדים. אמור להם: נפלאת הערכתי אליכם. מעתה תהיו בני חסותי.

"לשם אתה צריך לכוון". משרד ראש הממשלה בירושלים

הרבה דברים ניתן לומר עליו אבל אי אפשר לומר שהוא לא לומד מטעויות. יצא לפיד למסע חיזורים, שכלל גל ראיונות בכל כלי תקשורת חרדי שהסכים לארח את הגיגיו, מפגשים לכל דכפין, ותמונות יזומות של רגעי סחבק נלבבים עם חברי כנסת חרדיים.

מגפני ועד מוזס, מדרעי ועד כהן – כל מי שמסכים להצטלם ברדיוס הקרוב אליו זוכה ששר האוצר בדימוס יניח את ידו על גבו במחווה ג'נטלמנית של חברות קרובה. אוסף מרשים של הסתודדויות אקראיות כאלה, שכל מהותן דיבורי נימוסין לא מחייבים שמכוונים למצלמות ביציע, נצבר מאז כינון הממשלה. סגן השר ליצמן הוא החריג מכולם: ידו של לפיד נשארת תלויה באוויר כל אימת שהיא מושטת לעברו של סגן השר. אמירת שלום נענית בהתעלמות. הנהון נענה בהפניית ראש. פתיחת זרועות לחיבוק מזמינה מעבר לצד השני של המסדרון הפרלמנטרי. אין שלום לרשעים.

בשבוע שעבר שמע לפיד על אירוע הנערך בכנסת לכבוד שליחי חב"ד המקדישים את חייהם למען הפצת אור יהודי ברחבי העולם. לפיד היה ראשון הנרשמים לשאת דברים ולהצדיע. בדבריו סיפר על שכניו לשכונת רמת אביב, שהתארגנו לטרפד מהלך של שליח חב"די לבנות בית כנסת בשכונתם. "השתגעתם? שאני אפעל נגד בניית בית כנסת?!" ציטט לפיד את עצמו באירוע ההצדעה הפרלמנטרי, ועבר לקשור שבחים לשגרירי היהדות המקרבים יהודים לשורשיהם. הוא אף נזכר שכאשר היה עיתונאי צעיר במעריב, הכין פעם רשימה עיתונאית על הרבי מליובאוויטש. "הוא היה דמות מרתקת", ידע לפיד לומר. שכוייאח.

נזכר בקשרים מן העבר. לפיד באירוע ההצדעה לחב"ד בכנסת

שתי מסקנות מנוגדות: א' – היזהרו מחלקֹת לשון והישמרו ממחווֹת חנופה. תמיד זִכרו את האינטרס הפוליטי של החבר החדש שמחפש את קרבתכם. הייתי אומר: תהיו ליצמנים. אם כי אינני סגור על כך שהטוטליות של ליצמן היא בגדר הוראה לרבים. אולי יש מקום לנימוס מינימלי. אז תהיו קורקטיים. אל תיבהלו ממתקפה פרועה שמוציאה חוזה על חייכם לצרכים פוליטיים – ומנגד, אל תתפעלו מהתלהקות פתאומית של אויב לשעבר, שמקורה ברצון לחזור אל קדמת הבמה הפוליטית. כבדו וחשדו. ואגב, בקשר ללפיד, הערה לח"כ מוזס: אם אפשר, לסיים כבר עם מחזור בפעם השבעים של המשפט "המדינה סיימה לקבל מכבודו הוראות." העניין הזה די מיצה את עצמו.

ולמסקנה השנייה: לעולם אל תתייאשו מלעורר את הנקודה היהודית החבויה במעמקי לבו של יהודי, כל יהודי. כן, גם יהודי כזה שאיטום רב-שכבתי ורב-דורי מפריד בינו לבין יהדותו. כן, גם יאיר בן טומי לבית למפל, שלרגע אחד של מפגש יהודי התעורר בו הצד של בית אימא, שמקורה בחסידי ויז'ניץ שעבדו את קונם בדבקות.

בהופעה של יאיר לפיד מול החב"דניקים היו שיקולים פוליטיים קרים וקצת נאיביים, אך אולי גם ממד קטן של כנות. רגע זערורי של הזדהות אמתית. מחווה בת חלוף של התפעמות כנה משליחי קודש המוסרים את נפשם כדי לגלות ליהודים אחרים את יהדותם. התבטלות לא לגמרי מזויפת מול אישיות רוחנית שהפיצה את דבר האלוקים אל כנפות תבל.

יאיר לפיד היה ויישאר אויב מר של היהדות החרדית ואורחות חייה, בעל דבבו של עולם התורה ונושאי לפידיו. אל לנו לקנות את זמירותיו האחרונות ולקבל אותו מידית כבן אובד השב אל מקורותיו. אבל זה לא אומר שצריך לדחותו באמת הבניין ולבטל מראש כל אמירה יהודית שלו. כשלפיד עומד מול עדת רבנים ואומר: "השתגעתם? שאני אפעל נגד בית כנסת?" – אין לזרוק את אמירתו אל המגרסה הקרובה. צריך לשים אליה לב, לגזור ולשמור, להוכיח לכולם שהנה, אפילו ללפיד יש נקודה יהודית. אז בואו גם אתם, חילונים אחרים, ועשו משהו עם הנקודה היהודית שלכם. לפחות אל תילחמו בבתי כנסת. לפחות תלמדו את ילדיכם מעט אידישקייט.

"השתגעתם? שאני אפעל נגד בית כנסת?". שכונת רמת אביב בצפון ת"א

ישנן נקודות מפגש שבהן נפגש יהודי עם שורשיו ומבטל בפניהם את תפיסותיו המערביות, את התנכרותו המובנית, את התאים המתבוללים המקננים בו. לפיד עונה להגדרות האלה, אבל אם הוא רואה לנכון לעמוד ולומר כך בפני חבר רבנים מהתפוצות – גם אם חישובים פוליטיים מהולים בהופעתו, והרי לפיד הוא פוליטיקאי מחושב – יש תקווה לארגוני הקירוב. אם לפני שנתיים, כשהיה זחוח במסגרת הסיבוב הקצרצר שלו על גג האולימפוס הפוליטי, סירב להצטלם בפלנטה אחת עם מצמיחי זקנים דוגמת אלי בן-דהן והיום הוא קובל על הניכור שמפגין לעברו ליצמן ומתאמץ לשכנע עד כמה הוא נגד מלחמה בבתי כנסת וכמה הוא זוכר לטובה כתבה נידחת שהכין על גדול בישראל – אז אולי יש מקום לאופטימיות זהירה באשר לעתיד הזהות היהודית בקרב אלה המחנכים לריחוק ממנה. אולי יש שכר לפעולת היהדות החרדית, ושבו בנים לגבולם.

הטור שפורסם בשבוע שעבר בבמה זו, עסק בבשורת השלום שנחתה בשנים האחרונות על קהילות ישראל החרדיות בארץ ובגולה. ברמז ובזהירות כתבתי על שנים של פירוד שנמוגו בעשן, ועל מעגלים כאובים שנסגרו פה ושם. על זרמים מפולגים שנתאחדו, על הולכי רכיל שנותרו משועממים – ועל אבק השנים שנוער מעל תיקים נושנים, לטובת זריקתם לפח האשפה של ההיסטוריה.

בטורי ביטאתי את כמיהת הדור הצעיר, שנולד על כורחו אל תוך מציאויות מסוכסכות, לקץ הקיטוב ולבוא האחווה. מבין השורות עלתה תהייה מרומזת – היכן תהיה תחנתה הבאה של יונת השלום המשוטטת מעל חוגינו וחצרותינו.

ביום שני השבוע השכמתי לקול צלצול טלפון. על הקו: יואלי, חברי הטוב מוויליאמסבורג, ניו יורק. אצלו שעת לילה מאוחרת, אצלי שעת בוקר מוקדמת. "סליחה על השעה", התנצל בפתח השיחה, "אבל אני שמח לעדכן אותך שיש לך טור לשבוע הבא."

אני מורגל בכגון דא. אנשים מתקשרים או עוצרים ברחוב – ומציעים טור. פעמים שההצעה טובה יותר, פעמים שטובה פחות. טורים רבים נולדו כך. תמיד אני משתדל להאזין, להתעניין, לברור מוץ מתבן. אם יצא רעיון לטור, מה טוב ומה נעים. ואם לאו, גם הקשבה לזולת היא ערך עליון. אף אחד לא מת מזה. כשיואלי בישר את בשורתו, תהיתי מה יעלה בגורל השיחה: האם טור יש כאן, או סתם שיחת רעים נלבבת. נטלתי ידיים שש פעמים לסירוגין, אמרתי מודה אני, והחילותי להקשיב ליואלי.

פעמי השלום. האדמו"רים מבעלזא וממכנובקא בשמחת בית בעלזא (צילום: שוקי לרר)

"אני לא רוצה שתכתוב שזה בעקבות טורך האחרון, אבל גם כאן, אצלנו בסאטמר, נעשתה היום היסטוריה: כ"ק הרבי מצאנז נפגש עם כ"ק הרבי מסאטמר. זה הפתיע את כולם. זהו אירוע מכונן, שמסמן את סופן של שנים ארוכות שבהן שררו יחסים צוננים בין החצרות".

יואלי, כמוני, נולד אל תוך המציאות הזו. מקטנותו ידע שהחצרות אינן קשורות זו לזו. על שורשי היחסים הצוננים שמע מפי אנשים מבוגרים ממנו, שנאלצו לגרד בפדחתם, לרענן תאי זיכרון רדומים ולהיזכר בקושי בקורות הימים. הסיבות התאיידו מזמן, אבל המציאות נותרה כשהייתה. איש לא טרח לגשת אל המוקש ולנטרלו.

לפיכך, יואלי והעסקנים שנרתמו להוצאת הפגישה אל הפועל, הופתעו מן הקלות שבה נתקלו. כמו פלוגה צבאית שמתכוננת לכבוש שטח בעזרת ארטילריה משולבת ומופתעת לגלות פתאום מעוז שנכבש באפס התנגדות – כך נדהמו עסקני צאנז וסאטמר כששילבו ידיים לטובת המטרה וגילו עד כמה קלה מלאכתם. בנייתה של סוכת השלום הזו הייתה קלה כמעט כמו בניית סוכת נחלים ישראלית: מוט פה, מוט שם, פיסת בד וכמה רצועות, ויש סוכה. עמידותה של הסוכה הזו, לעומת זאת, תשתווה למבצר עשוי פלדה. כך מקווים בשני הצדדים.

על המהלך כולו ניצח החסיד רבי משה פרידמן, שר החוץ של חסידות סאטמר ומביא דברה לחוגים נרחבים. הרב פרידמן, נאמן ביתם של אדמו"רי החסידות, המכונה בחיבה בשם רֶבּ מוֹישה גַאבֶּע, פרס את חסותו על המהלך, קיבל את הסכמת האדמו"ר, ומכאן יצאו המשלחות לדרכן. מן הצד הצאנזאי התקבל פעלו הרב דוד רובינשטיין, איש אמונו של האדמו"ר, יחד עם ר' שמעון רייכמן, מנגידי החסידות. גם כאן, האור הירוק ניתן על אתר מהקודש פנימה.

הפגישה הייתה לבבית. שעה ארוכה ישבו ראשי העדות בבית המארח, בשדרות בדפורד 550, שוחחו בדברי תורה וחסידות. בהיסטוריה הרחוקה קיים רקע משותף לשתי החסידויות. גם זה עלה בשיחה שכללה כבוד חכמים שהנחילו המנהיגים זה לזה. החסידים, המה ראו כן צהלו.

כבוד חכמים. מרן האדמו"ר מהרז"ל מסאטמר

רֶבּ מוֹישה גַאבֶּע עצמו, לצד היותו מראשי קהל סאטמר בוויליאמסבורג ובתפוצות, הוא פעיל ותיק ומיומן בשורות השלום. מהלכים רבים נרקמו על ידו בשנים האחרונות על מנת לסגור מעגלים ישנים הקשורים ליחסי החוץ של סאטמר. לפני שבועיים ביקר בארץ, לרגל שמחת חלאק'ה לנכדו. את הביקור ניצל לטובת מסע דילוגים בין פלגי העדה החרדית בירושלים, למטרות גישור והשכנת שלום. הוא בטוח כי שורת הצעדים שהוא סייע להובלתה בחשאי – תוביל להשבת השגרה לעדה החרדית.

כשנחשפתי למאמצי השכנת השלום שנעשים בירושלים, נזכרתי בפרפרת נאה ששמעתי פעם ב'מלווה מלכה' לילית שנערכה במאה שערים. זנבות הרינג מבוצל ומפולפל הוגשו אל השולחן, סיפורים עתיקים סופרו מפי זקני המסובים, ולאורן של נורות פלורוסנט צהבהבות ומרצדות נלחש הווארט העוקצני הבא:

בכל ליל שבת עומד העם היהודי בכל מקומות מושבותיו, ומסלסל בברכת "הפורס סוכת שלום עלינו, ועל כל ישראל, ועל ירושלים." ויש להקשות: מדוע הופרדה ירושלים מכל עם ישראל? לשם מה היא זוכה לאזכור משל עצמה? מה הטעם להחרגתה של עיר-עוז-לנו מעם ישראל?

אלא יש לומר: בגלל מורכבויותיה, מטעניה ומזגם הייחודי של אנשיה – ירושלים זקוקה לברכת שלום נפרדת. לסוכת שלום משל עצמה. לפיכך עומדים כל יהודי העולם בכל ליל שבת, ומאחלים כי סוכת השלום תיפרס גם עליה במהרה.