היה זה בעשרת ימי תשובה. לביתו של הרב יצחק דוד גרוסמן שליט"א, בא יהודי מכובד בוכה ומתייפח. נכדו, שהוריו מתגוררים באירופה, נשלח ללמוד בישראל, אבל עכשיו מתברר שהוא שכר דירה עם אדם שהיה מיסיונר, וכי אותו אדם שכנע אותו לעבור למנזר דיר חנא ללמוד נצרות. "איך אגש להתפלל ביום כיפור לפני בורא העולמים כשנכדי, בן בני, שוכן במנזר?"
דיר חנא הוא יישוב מוסלמי שבקצהו, על הר גבוה, עומד מנזר נוצרי. הרב גרוסמן, שדמעות הסב נגעו לליבו, פגש עם מוכתר הכפר וביקש את עזרתו בכניסה למנזר. המוכתר אמר שבנו אחראי על אספקת המזון למנזר, והוא יכול להעלות אותו אל ראש ההר. כדי שחזותו לא תסגיר את זהותו, לבש הרב מכנסי ג'ינס ופאה נכרית. "כך עליתי על הטרקטור, לצד הלחם והירקות, בדרכי למנזר".
אנשי המנזר חשבו שמדובר בדייר חדש הרוצה ללמוד נצרות והניחו לו להיכנס. הרב גרוסמן איתר עד מהרה את הצעיר מאירופה, וביקש ממנו לשוחח. כשנכנסו לחדר צדדי, הוא הסיר את הפאה הנכרית, לתדהמתו של הבחור. "הרב גרוסמן? מה אתה עושה כאן?"
"מה אתה עושה כאן?" ענה לו הרב גרוסמן בשאלה. "סבא שלך, יהודי ניצול שואה שעבר את המחנות, לא יכול להתנחם על העוול שאתה גורם לו". הבחור התחיל לבכות ולהתלונן על משפחתו שחטאה כלפיו, אבל הרב גרוסמן עמד על שלו: אני מבין אותך, אבל הלכת רחוק מידי. עוד יומיים יום כיפור. איך אתה יכול להיות כאן ביום הקדוש הזה?
את הסיפור פרסם הרב בטורו השבועי בעיתון בקהילה. כשניסה לשכנע את הבחור לבוא לפחות ליום כיפור למגדל העמק, הגיב הבחור: "אני אוכל ביום כיפור". "נעניתי ואמרתי לו: יש לי מקרר מלא כל טוב. רק תבוא". הצעיר לא הבטיח כלום. הרב גרוסמן נפרד ממנו בחמימות לשלום וחזר לטרקטור שחיכה לו בחוץ.
"בערבו של יום כיפורים הייתי מתוח מאד לראות אם ישוב הנכד האובד", כותב הרב גרוסמן. "בהרגשה כבדה מנשוא ירדתי לתפילת 'כל נדרי'. הבחור לא הגיע… במוצאי היום הקדוש קיבלתי טלפון נרגש מהסבא…בהיכנס היום הקדוש הופיע לפתע הנכד בבית הסבא כולו מלא חרטה ותשובה".
שנים רבות לאחר מכן, כשנכנס להתפלל מנחה בשטיבל במונסי, ארצות הברית, ניגש אל הרב גרוסמן אברך מקומי. בחיוך הוא התכופף אליו ולחש: "הרב גרוסמן, איפה הפאה הנכרית?"…
מרגש מאד, חזק ביותר ומחזק ביותר
הרב גרוסמן הוא איש של מסירות נפש למען כל יהודי. הוא יטוס לקצוי תבל בשביל להציל נשמה תועה. הסיפור הזה מהוה המחשה לכך.