תעיתי כשה אובד- בקש…
(מעובד ע"פ משלו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב)
הוא ניסה להיות נחמד, אבל הייתה לו רק בעיה אחת.
בעיה קטנה. הוא היה רעב, רעב נורא.
הכל התחיל בהחלטה משותפת של המפלגה, מפלגת החיות:
מהיום- לא אוכלים אחד את השני. לא יעיל, מסוכן, ויש המון המון נקמות דם. במיוחד לא את הכבשים. אפילו שהם לא עושים צבא.
האריה נאם בפאתוס: עידן חדש הגיע! שוויון וצדק לכולם! השכלה לעניים! מזרח תיכון חדש… מהיום- נחמדות ורק נחמדות תשלוט ביער.
הנמר געה אחריו: אפס מעשי נבלה, אפס מעשי טריפה. מהיום- כולם אוכלים רק עשב, ורק עשב שלא שייך לאיש. די למעשי הגזל.
הזאב חשק שיניים והכריז: אני מקבל עליי את דין היועצים. מהיום- גם אני לא אוכל כלום, חוץ מחסה. אולי גם קצת גזר, ביום קשה במיוחד. אני יהיה זאב חדש. זאב של שלום ואחווה. מהיום- אני מחבב את כל מי ששנאתי ותיעבתי אתמול!
הידד, הידד, שמחו כל אזרחי היער. די לאסונות, די למעשי הביזה, די לאלימות, די להשתלחויות הפראיות.
במיוחד שמחו החלשים: העיזים, הכבשים, התיישים.
הם, שתמיד נטרפו ללא מחשבה שניה, הם, שתמיד היו לביזה על ידי החיות החזקות והטורפות, הם- שתמיד היו ללעג המסיתים. הם- המרוויחים הגדולים מהנאורות שפשתה ביער. מהיום הם יוכלו להלך בבטחה ביער ואף אחד לא יסית נגדם, אף אחד לא "יחכה להם בסיבוב".
עידן חדש וקסום אפף את היער.
אבל הוא סבל. סבל אמיתי, לא בכאילו.
הוא היה רעב.
הזאב.
אולי האחרים הצליחו להתרגל לפוליטיקה החדשה, אולי. הוא לא.
הוא הלך ביער, ניסה לאכול עשבים וירק אותם מייד בפרצוף עקום. אוי, זה חסר טעם לחלוטין, אין בזה שום הנאה, שום תועלת למדינה. כלום.
הוא כיבד את החלטת היועצים ואת הליברליות והנאורות וכל זה, אבל הוא נשאר רעב.
הוא חייך לחברים החדשים והתמימים שלו-כל החלשים ביער, וחשק שיניים: מתי זה ייגמר כבר?
עברה לה תקופה קשה, הוא חשק שיניים בזעם מידי פעם, וניסה להתרגל למצב החדש.
הוא לא הצליח.
לכל מקום שבו הלך- הוא תמיד ראה את אותו המחזה:
הכבשים הסתובבו בנחת ביער המלבלב, ופשוט נהנו!
וחלק מהם בכלל שכחו מה זה זאב! נורא. הוא לא יכול לשאת את זה.
הוא חיכה בקוצר רוח לוועידה הגדולה.
הוא ידע למה. ערב כינוס וועידת החיות קרץ לו האריה: "יהיה בסדר, אנחנו נצא מכאן שבעים- כמו שצריך!"
הוועידה החלה. ראשון עלה האריה, מלך החיות.
הוא הכריז שהוא גאה מאוד בכל חברי המפלגה הממושמעים, שמצייתים לחוקים החדשים, והוא בכללם.
הכל מחאו כפיים.
בסוף דבריו המרגשים, שתק מעט האריה ואמר בקול שפל: אנא סלחו לי, לפני יומיים הייתי מאוד רעב, לא
יכלתי להתאפק, אכלתי את כל ערוגת העגבניות של הזקנה האלמנה שגרה סמוך ליער. היא נאלצה למכור את ביתה בשביל מעט אוכל.
כל יושבי היער נענעו בראשם בהסכמה: היית רעב אדוני, מותר לך. אז מה אם הזקנה תצטרך לישון במסדרון.
אחריו עלה לדוכן הנמר, ועודד את כולם בנאום בנוי לתלפיות. בסיום דברי הוא הרכין ראשו ואמר בענווה גדולה:
אני מבקש את מחילת האזרחים. הייתי מאוד רעב לפני תקופה, ואכלתי את כל היבול של ז'וז'ו היתום. לא השארתי לו כלום, אבל הייתי רעב.
כל יושבי היער נפנפו בכפותיהם או בקרניהם: לא נורא אדוני, היית רעב. קורה.
אחריו עלה הזאב, איש החוק והמועמד לראשות היער. הוא הכביר במילים יפות וחכמות, דיבר על עוני ועל בערות, על מדדים בינלאומיים ועל עניינים חשובים אחרים. כולם היו מרותקים.
בסיום דבריו הוא הרכין ראש, שתק מעט והתנצל: לפני תקופה ארוכה , ממש ממש ממזמן, אכלתי כמה תיישים, הייתי ממש רעב. אבל הם היו רזים ולא מוצלחים.
כל יושבי היער הסכימו: עצוב, אבל קורה.
כיוון שראה כך, עלה ראש הכבשים לדוכן, הסמיק מעט והודה:
לפני ימים אחדים כבר לא נשאר כלום ביער לאכול, את כל העשבים אכלו החזקים. כמעט מתתי.
ואז ראיתי את זלמן, זלמן עשיר הכפר. הוא נסע ליד היער בכרכרה המפוארת שלו, הטעונה בקש טרי וטוב.. קצת קש נפל מהעגלה.. אז הלכתי ואכלתי את הקש.
שקט של הלם נפל על יושבי היער.
הם לא ידעו איך "לאכול" את העוול.
רק הזאב ידע:
בושה! גזל! אנחנו נצטרך לפרנס אותך כל חיינו!
וטרף את הכבש הפושע. בביס אחד. רגע לאחר מכן כבר זינקו כל יושבי היער המתורבתים וטרפו בכל פה את החלשים.
לאחר מכן, הוא הסביר ליועציו בלי למצמץ:
יש גבול כמה זמן אני יכול לראות כבשים ולא לטרוף אותם! סבלתי מספיק, לא יכלתי לסבול עוד…
הטור מוקדש ליאיר לפיד החדש, האיש ש – כמובן – לא מנסה לרכוב על אף מגזר בדרך לכס ראש הממשלה העתידי. והסרטון המצורף יוכיח…
חזק!!
כתבה יפה מאוד, תביאו עוד כתבות מנתן גלנט, הוא ממש כותב ברוך כישרון