הגוי ממכירת חמץ: "הציעו לי ממדינות ערב למכור להם את החמץ של ישראל"

"צלצלו אלי ממדינות ערב ושאלו אם אני מוכן למכור להן את כל החמץ של ישראל, אבל כמובן לא עשיתי את זה", חוסיין איסמעיל ג'אבר, תושב אבו גוש, הופך להיות אחת לשנה לאחד האנשים החשובים בישראל. לאחר שנפגש עם הרבנים הראשיים לישראל ועם שר האוצר וקנה מהם את החמץ, במוצאי שביעי של פסח, הכל תלוי ברצונו החופשי.

ירצה ג'אבר, יקבלו היהודים חזרה את חמצם. לא ירצה, והיה אם יצליח להשיג את הסכום הנדרש, בסך כולל של 500 מיליארד ש"ח, כל החמץ של מדינת ישראל נשארת ברשותו. ג'אבר מתעקש: "זה חוזה לכל דבר ועניין", הוא מבהיר, "לא כאילו. אני באמת קונה את כל החמץ שיש במדינה, זה הכל אמיתי לגמרי".

בראיון לעיתון מעריב, הוא מסביר מדוע הוא מסכים להיות הגוי של פסח. "תשמע, אם אפשר לעזור למדינה ולחברה פה, אז למה לא. זה גם טוב לדו־קיום. חשוב מבחינת שיתוף הפעולה לעשות דברים כאלה. מה שיכול לעזור, אז בשמחה". עם זאת, כבן הדת המוסלמית, הוא אומר, הדברים אינם עוברים תמיד חלק. תמיד יש מי שיראה את הדברים בעין ביקורתית. "אני מקבל לפעמים כל מיני הערות מאנשים שאומרים 'למה אתה עושה את זה', ו'לא לעזור', אבל בדרך כלל הכל בסדר", הוא אומר.

כאמור, בשל תפקידו הלא שגרתי קיבל ג'אבר לא פעם גם הצעות ממדינות ערב. אין מדובר בהצעות רשמיות מטעמן של הממשלות, אלא בהצעות שהגיעו מאנשים פרטיים שראו אולי בתפקידו של ג'אבר הזדמנות חד־שנתית לפגוע במדינת ישראל, גם אם המחיר לכך יהיה גבוה מאוד. "אנשים עשירים מדובאי או מסעודיה אמרו לי: 'אנחנו נקנה ממך הכל'", הוא מספר.

ג'אבר, מצדו, מבהיר כי לא התפתה לכך, ואינו מתכוון להתחיל בכך כעת. אחרי 21 שנים בתפקיד, הוא מבין שאף שהמשקל המונח על כתפיו אינו מבוטל, וכי עיני רבים נשואות אליו במהלך השבוע הזה. "אבל גם אם אני לא יכול לשלם את הכל, הכל שלי בפסח אם אני משלם את המקדמה", הוא מסביר. "הנה, השבוע נתתי צ'ק בסך 20 אלף דולר מקדמה, ואם אני נותן את זה, אז העסקה בפסח תקפה. ביום שני אני צריך להחליט אם אני רוצה להמשיך בחזקה או לא. אם לא, אז החוזה מבוטל ומחזירים הכל חזרה".

ג'אבר עצמו מוסלמי למהדרין. אולי בשל הטעות שנפלה אצל קודמו בתפקיד, חשוב לו להבהיר זאת. אולי גם בשם העובדה שמדובר ב"עסקה הכי גדולה במדינת ישראל", כפי שאמר בראיון שהעניק לפני כמה שנים לרדיו החרדי "קול ברמה". אף שמדובר בחוזה שבו ברור לצדדים כי הוא זמני ואין בו כוונת מימוש, כך סיפר בראיון ההוא, הוא מתייחס לתפקיד בכל הרצינות, כאילו עודנו מתלבט אם להשליך את שאר המיליארדים ולהיות בעליהן החוקיים של המון כיכרות לחם. "תראה, זה שלי", אמר ג'אבר על המפעלים העוברים לידיו לשבוע אחד. "אני עורך סיור, בדיקות, לראות מה קניתי".

ובכל זאת, כאשר נשאל על יכולתו להתנהל בחופשיות במוצרים שרכש בכסף טוב, הוא מבהיר שהוא מבין כי אין זה באמת כך. "זה באחריותי, אבל זה לא באמת משהו שאני יכול לתת", הוא מרגיע. ואם זה לא הספיק, אולי העובדה הבאה תעזור: העיסוק רב־השנים הזה הפך את ג'אבר למומחה להלכות היהודיות הקשורות בחמץ ופסח. הרי המעמד מחייב. "אני שולט בחומר", ג'אבר מתגאה.