שבועות: לעמוד על "המשמר" גם ביום / שמחה פשיטיק

ביום שלישי בלילה זה יקרה.

היכלות הלימוד יוצפו באור יקרות כצאת השמש בגבורתה. בתי כנסיות ובתי מדרשות, כוכים צרים וחדרים אפלוליים – כולם-כולם יהפכו ללילה אחד למרכז לימוד שוקק חיים של תורה. שולחנות וספסלים, כיסאות וסטנדרים, וכל כלי שיכול להיות שימושי בלילה זה – ייתרם למען המטרה הנעלה, אשר אליה נכספים הכל, אותה מבקש כל יהודי, על כך תדמע כל אם בעת הדלקת הנרות, ועל זאת יתפלל כל חסיד וכל ליטאי, מזרחי ואשכנזי, חצי-חצי או שורשי, דבר יום ביומו: ובהם נהגה יומם ולילה!

בבני ברק ובקרית ספר, באשדוד וביבנאל, בתפוח ובירושלים, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו – יהודים כשרים נקבצים באישון לילה ללימוד התורה הקדושה, למען לא יימצאו ישנים בהיות הבוקר.

חדרי התה ישמשו בזה הליל לעוד מגוון מאכלים ומשקים מלבד תה: אבטיחים קרירים ואדמדמים, קוביות מלון סימטריות, פלחי אפרסקים חמצמצים, שתיה מוגזת או שאינה מוגזת (ובלבד שתהא צוננת), וכן, מי שדווקא ירצה תה, יוכל למצוא אף אותו בחדרון הגדוש.

ויהודים של אחרי סעודה דשנה ייכנסו בגיל ובדיצה בשערי אותם היכלות, נרגשים לקראת הלימוד הלילי הארוך שמחכה להם. זה נוטל גמרא לידו, רעהו שולף את סדר התיקון, והשלישי בוחר בגריסת פרקי תהילים מבית היוצר של נעים זמירות ישראל. איש-איש כרצונו, ישובים ומתנועעים כאותו נר נשמה: קדימה, אחורה, קדימה, אחורה… וחוזר חלילה.

שעה חולפת ביעף. הגווים דלעיל עודם מתנענעים, אינם פוסקים מן הנענוע, כאותו נענע האחוזה בידיו של קשיש תימני במוצאי שבתות בשעת הבדלה. והשעון חג, מסתובבים המחוגים ומסתובבים, אף הם אינם פוסקים. ואט-אט נשמטים העפעפיים, נעצמות העיניים, ואפילו קפה שחור שאמור לעורר לא עושה את העבודה. קם לו היהודי, מתהלך לימין ולשמאל, מניף זרועותיו ימה וקדמה, מנער ראשו כלולב להכא ולהתם, לוגם כוסות תה בזו אחר זו. נאדא. התוצאה המיוחלת מבוששת מלהופיע. הערנות איננה.

אבל ליל חג השבועות הוא הלילה, ושום עייפות לא תגבר על הרצון העז לתקן את מה שאירע לפני 3,329 שנה, עת הופיע קודשא בריך הוא בהר סיני ומצאן לישראל כשהם ישנים. על כן ממשיך הלמדן בלמדנותו, המתקן בתיקונו, והגורס בגריסתו. עייפות-עייפות – אבל ללמוד צריך.

***
ביום רביעי בבוקר זה יקרה.

תפילת השחר תמה זה מכבר, והמתפללים הנרגשים מתלהטים בחדווה ודצים ברעדה. הנה זה מעמד קבלת התורה זוטא עומד אחר כותלנו. תכף יישמע קולו של הבעל-קורא: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ". וזמן קצר לאחר מכן – עשרת הדברות!
רעד עובר בלבבות, זוחלים ורועדים מהודו של המעמד הנורא. גדלות המוחין בשעה זו פורצת את גבולות ההיגיון. הנשמה נזכרת באותו היום בו עמדו רגליה למרגלות ההר העניו, שפל הברך, שאי אלו פרחים צמחו בו זעיר ופה וזעיר שם. היא נזכרת בקול השופר שהלך והתחזק,

ובקע אף את לב האבן שבתוך העם. ואז היא פרחה, הנשמה. לא יכולה הייתה להכיל את השפע של האור, של הטהרה, של הכמיהה לעשות את רצון ה'. רצוננו לראות את מלכנו!

אך מה זה? מיהו זה, שם על יד ארון הספרים, המעז בשעה זו להתנמנם? איככה אינו משתלהב בסערת הזמן הקדוש? מדוע כבויות עיניו ורפויים איבריו? הכיצד זה לא ניצתו העיניים והובערו האיברים באש הקדושה וברוממות הרגע?

התשובה ברורה: עיניו של הנ"ל פקוחות כבר עשרים וארבע שעות רצופות. בלילה האחרון לא ראה שינה בעיניו, והוא העבירו בלימוד התורה משיבת הנפש. מחשבתו טובה הייתה, כוונתו רצויה, אך התוצאה המרה מערערת את הכל…

האם המנהג מהשל"ה הקדוש, להיות ניעור כל הלילה ולעסוק בתורה, נאמר אף בכגון דא? אף המתנמנם עצמו מתחיל לתהות על הראשונות, לשאול את עצמו האם היה כדאי, האם עשה כיאה וכראוי. והתשובה לכך – לא ממש ברורה.

***

האם אכן כל זה שווה?

רגע לפני שסוקלים אותי באבנים ומארגנים הפגנה תחת לביתי בזעקות 'גיוואלד!' הרשו לי למקד את הפוקוס על בית המדרש דגור שברחוב ירמיהו הירושלמי. אל המבנה האדיר הזה נאספים אלפי-אלפי איש, ולומדים בהתמדה רבה.

לקראת השעה השנייה שלאחר חצות הלילה, האורות בקומה התחתונה – העמוסה לעייפה בבני תשחורת עם ילדיהם וזקנים עם נערים – הולכים וכבים. הלומדים מתמעטים והולכים, תרתי משמע. הולכים הלומדים לאכסנייתם, מי אל ה'סטנציא' המאורגנת למופת (ועוד ידובר בה), ומי בביתו השכור או הקנוי. הן מחר מקבלים את התורה! מי פתי ויתנמנם בשעות נשגבות אלו? על כן הם פונים ללון, לצבור כוחות גוף ונפש אל היום הקדוש.

אך אל דאגה, בטרם שחר יפציע כבר יצעדו האלפים בסך, וישובו לחבר יום ולילה בלימוד האותיות המחכימות. כוס קפה מונחת לצדם, פאותיהם המסולסלות נעות ונדות לקצב הנענוע, והפה הקדוש כבר משנן את תורת ה' התמימה. אמת מה נהדר המראה הזה!

והחכם עיניו בראשו.