כן, אלה הם המדים שלי. ואני גאה בהם.
בחוץ נוסקות המעלות למספר השווה למידת נעלי. אחוזי הלחות מגיעים לכדי ציוניו של תלמיד מצטיין. החום בחוצות העיר מטגן את פגוש הרכבים ומרתיחו עד שהיד סולדת בו. מעלות חום שכאלו, אילו היו נרשמות על מדחומו של מי מקרובי, הרי היה הוא נחפז אל בית החולים. בימים שכאלו היה נדמה, כביכול נעשתה כל הארץ מדורה אחת גדולה, ואנו פוסעים בשוליה.
ובדיוק בימים האלה הרגשתי חרדי. הרגשתי יותר מכל את החליפה שעלי, את המגבעת שעל ראשי, את הציצית המכסה אותי. מכנסיים, גרביים, נעליים – הכל שחור. אבל כשמביטים בזה במשקפיים ורודים – הכל ורוד. הלבוש היהודי בו צעדתי ניכר לעין, עד שאחד מעוברי האורח – שהתלבש(?) כמובן על פי מזג האוויר – הפטיר לעומתי בפליאה: "איך אתה הולך ככה ביום כזה חם? ועוד עם ה…" וכאן נאבדו מילותיו, כאשר הוא אינו יודע להגדיר בשם את המעיל אותו אני עוטה. ואז חשבתי לעצמי: איך באמת אני הולך ככה? ויותר חשוב מכך – למה אני הולך ככה?
היה קצת קשה להתרכז בדבר-מה, בעוד השמש יוקדת על קדקודי. אבל אני סבור שלבסוף הבנתי. בשלב הראשון הבנתי, שאין הבדל גדול כל-כך בין מידת הסבל שנגרמת לי מהחום, לבין מידת הסבל שנגרמת לאותו הלך. לשנינו חם. אולי לי יש עדיין את התחושה הפסיכולוגית, את ה"פת בסלי", שאם ארגיש שאני לא יכול יותר ואני עומד להתעלף, אשיל את המעטה; ואילו לו – גם את זה אין.
הרהרתי גם בכך, שאצלם יש את אותה התופעה, רק במהופך. כשקור כלבים שורר, רוח מקפיאת עצמות משתוללת, והם מהלכים במכנסיהם הקצרים ובכפכפיהם – זה בדיוק אותו הדבר. רק שהם עושים זאת ללא מטרה, בלי תכלית, לא לשם משהו רוחני. סתם, כי בא להם. כי ככה הולך.
אבל לא זה העיקר. גם לו נניח שאני סובל יותר, אבל עדיין אני משתייך בכך ליחידה נבחרת. אלו הם המדים שלי, של צבא ה', ודווקא בימים לוהטים שכאלו, אלבש את המדים. כי זהו השכפ"ץ שלי, זו הקסדה שלי, וזוהי חליפת ההצלה שלי. ואת כל אלו לא נוטשים בימים חמים. לא ראינו את החיילים המוצבים במחסומים כשהם ללא המעטה הכבד שלהם, עמוס הציוד. ממש לא. מדים הם מדים. והוא הדין לגבי. המדים שומרים עלי שלא ארעה בשדות זרים, שאכבד את עצמי, שאתן כבוד למה שהם מסמלים.
הנה יום בא בוער כתנור. וביום שכזה, זהו המבחן. כשכל יהודי ויהודי לבוש על פי דרך היהדות, בצורה מכובדת ומכבדת, "שלא שינו לבושם", וישנם לעומת זאת את ה"מבעטים בסוכתם ויוצאים" בשיירי בגדים, כבשר שאינו ארוז – זהו הבירור האמיתי, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו.
בימים מקדם, עת סבבו יהודים חרדים ברחובות העיר תל-אביב, ניתכו על ראשם גערות ואף אבנים. הלבוש החרדי צרם שם למישהו. להרבה 'מישהו'ים. השבוע זכיתי לטעום מן המרקחת הזו. והיא הייתה טעימה למדי.
עוד יבואו ימים חמים. אני מחכה להם.
כל הכבוד
הבגדים האלה הם לבוש יהודי, אך של אירופה. לא לבוש יהודי של א"י שהוא אוורירי יותר ודק יותר. אבל לעשות כאלה שינויים היום זה קשה ולכן הציבור החרדי נשאר עם הבגדים האירופאים
בוא'נה תקשיב איזה כתיבה, מדהים פשוט כל הכבוד!