לאחרונה, אם שמתם לב, אלי ישי עבר לפסים לוחמניים. ואת זה אציין לחיוב, לא לשלילה.
פעם, הוא היה רך כקנה, מה לעשות, כטבעו האצילי. לאחרונה, הוא מדבר בשפה שהתקשורת אוהבת – החדות והעוקצנות.
אין ספק, כי זה הזמן וזה המקום. שר הפנים קלט, ואולי מעט מאוחר, שאנו נמצאים בעיצומה של זירת קרב לוהטת. הציבור החרדי נמצא בחזית השטנה התקשורתית. מילים יפות אפוא לא יעזרו הרבה.
ישי סיגל לעצמו, בעזרת דובריו, קו תקיף ואקטיביסט למדי. שימו לב, כדוגמא, איך הוא משיב על סוגיית הגיוס של בני הישיבות בשבוע שעבר בטקס השרות אזרחי: "המפקד דובדבני, שהקים במו ידיו את הנח"ל החרדי", הוא אומר ומחדד, "אמר לי לא פעם שאין צורך כלל בחיילים חרדים. הכל כאן בוועדת קש"ב זה סך הכל ניגוח". מול ליברמן שהתנער מתצלומיו בשדה התעופה עם המסתננים, הוא השיב חריפות: "יש כאלו שעוסקים בביצוע ויש שרק בפרשנות", ולא רק.
הקו הזה התחיל כבר מפרשת המבקר באשר לדו"ח הכרמל המת]רסם היום. ישי החליט להשיב מלחמה שערה. הוא לא ייתן שיעשו ממנו לעג וקלס. הוא מיד צחצח חרבות והשיב למבקר כי אין לו בכלל תוקף חוקתי לעסוק במסקנות אישיות. וסיים בסרטון המוצלח והאפקטיבי, עתיר הגילויים, שמוכיח, כבר טרם יחלחל הדו"ח לציבור, כי הוא חף מכל אשמה וכי המבקר שטויות דיבר.
אלי ישי מדבר ליברמניזם. לוחמנות. חדות. צלילות. אין מה לעשות – זה השפה הקליטה היום. אנחנו במלחמה כעת.
