מִספָּר מסַפֵּר / הניה גולדברג

מה המשמעות של מספר במשפחה? כשאומרים שיש להם 10 ילדים, מתכוונים לתת את הכמות, וכשמתחילים לתאר אותם ואומרים, היא מספר 3 במשפחה, כדי לדעת איפה היא ממוקמת. המספר נועד לציין סדר גודל, מיקום והכללה.

אם הבת מספרת שהיא הגדולה או הקטנה או נמצאת באמצע על הסקאלה המשפחתית, אפשר לתאר את קשיי או יתרונות המקום שלה רק על ידי הנתונים האלו. הסיבה: אלו פרטים כלליים שמתאימים לנתונים מסויימים.

וכששואלים "איך אתם מצליחים לתפקד עם כמות כזו של אנשים?" מתייחסים בעיקר לכמות ולקושי הקיום הרגיל.

מה שברור הוא שילד הוא בן אדם. ילד לעולם אינו מספר. יש לו קיום אישי ופרטי בתוך המרחב המשפחתי. חובה אמנם לראות אותו גם בתוך המרחב הזה כדי להבין אם הקושי אובייקטיבי או סובייקטיבי, אך עדיין יש לו את הייחודיות שלו חיובית או שלילית.

כשמדברים על שידוכים, נשאלת השאלה "האם אתם ההורים מדברים על קושי בגלל הכמות של הילדים?"

אבא אחד סיפר שנוצר פקק. הילדים מספר שתיים, ארבע, חמש ושש לא נשואים והוא דואג מאד. ובכן הדאגה שלו בדרך הביטוי הזו, אינה נובעת מראיית כל ילד בפני עצמו אלא מקושי קיומי של הנעת עגלת השידוכים. הוא איננו מתייחס לכל ילד בנפרד. מבחינתו, הוא שואף שהם יתחתנו ונגמר, כי העול מאד כבד עליו. אין זה אומר שאין לו דרכים נוספות להביע אהבה לכל ילד בנפרד.

במשפחה אחת של 13 ילדים ומצב כלכלי דחוק, ההורים לא הרבו לברר. מבחינתם כל מי שמתחתן, יורד מהכרטיס המשפחתי ומקל עליהם. תארו לכם את המתח של ההורים כשמישהי סוף סוף יצאה מהבית התחתנה (עם בחור לא ראוי), ופתאום, למרבה הצער, היא חזרה הביתה.

ומה היא אומרת? "לא טוב לי בבית, הייתי רוצה כבר לצאת ממנו. אני גדולה, ואחי מתחתנים לי מול העיניים בזה אחר זה" האם לא הגיע הזמן, לעצור קצת ולחפש דרך לאפשר לה (ולכל אחד מהילדים) להרגיש שהוא בן אדם ולא מספר? האם יתכן לצאת קצת מהעול הלוחץ ולשמוח במתנות היפות שה' נתן, בלי להתלונן ולהשתגע מהקושי?

הנה דרך אחת לעשות זאת. אמא אחת מנתה בשמחה את הייחודיות של כל ילד שלה. שימו לב. הראשון נושא בעול. כמעט אבא של כולם. השני אוהב לעזור. בכל מקרה של צורך, הוא קופץ ראשון. השלישי משכים למנייני ותיקין מאז גיל 5, הרביעית מאד אימהית. היא אוהבת את כולם ומשחקת באמא וילדים עם הקטנים, וכן הלאה.

האם שמתם לב שיש כאן ראיה ייחודית אך גם סגנון אופטימי ושמח?

ויש עוד דרכים. במשפחה אחת אמא שמה לה להרגל קבוע, לתת כל יום זמן – אמא לכל ילד במשפחה. האם זה קשה מדי? יתכן, אך המשוב הטוב שהיא מקבלת חזרה, שווה את זה, האמינו. ובעיקר בשידוכים, ילד צריך להרגיש אהוב ונחשב ולא נדחק החוצה. התוכלו לשמוע אותו בסבלנות מתוך ראיה שהוא עכשיו על הפרק וראוי לכל תשומת הלב שבעולם?

מה דעתכם על אמירה של אמא לבתה שנפגשת "אל תסגרי שידוך עם מישהו שאת לא מרגישה אתו טוב" האם זו הכללה? או אולי אכפתיות ודאגה לבת? התוכלו לאמץ לכם דרכים לראות את הילדים ולא רק את המספר?

הניה גולדברג פסיכותרפיסטית לענייני משפחה ושידוכים אישי קבוצתי והרצאות בנות הורים זוגות 026424049 [email protected]