מאת שמחה פשיטיק
אינני מכיר היטב את חיי הכתיבה של סופרים אחרים, אולם את כתיבתי שלי מכיר אני די וגם הותר. אשתף אתכם, קוראים נכבדים, במעט מתולדות כתיבה זו ובתחנות חייה. פעמים שכותב אני על נושא מסוים, ולאחר הכתיבה תר אני בעיני רוחי ודמיוני אחר כותרת ראויה שתתנוסס ממעל.
פעמים שהסדר מתהפך, והברקת פתע צונחת פנימה, בלא נטילת רשות. ואז נוצרת בעיה: יש לי כותרת מקורית, מעניינת, מחוכמת, ברם אין באמתחתי נושא לכתוב עליו תחת אותה הכותרת. וכך מצטברות בציקלוני כותרות לרוב, המצפות ליום פקודה. דומה הדבר לשאלה הקדומה על הביצה והתרנגולת, שאין איש יודע מי קדמה למי.
הכותרת המשמשת כגג מגן ומסוכך למלים אלו שהנכם קוראים, קדמה לתוכן. סברתי שהיא יצירתית. קיוויתי, ואני עדיין מקווה, שהיא מקורית, ולא יקום מאן דהוא ויטען לבעלות עליה. החלטתי להוציאה לאוויר העולם. בתחילה אמרתי אל לבי שאכתוב על המולת התורה הנצרכת בכדי לעורר הלבבות, וכך יבואו המלים "שאון מעורר" על מימושן. לאחר מחשבה נוספת החלטתי להשתמש במובן הפשטני שלהן.
ועל כך – בשורות הבאות.
***
אמר פעם מישהו, שהוא איננו מבין את ההיגיון של השכנים לו בקומה שמעליו. המחוגים מורים על השעה שתיים בלילה, זמן שבו אף השעון עצמו כבר מתעייף מלהורות את השעה, דממה של בית קברות שוררת בעיר, ודווקא אז סוברים השכנים כי עליהם להחליף את מיקום השולחן במטבחם. נו, נו. לך תבין הגיון של אנשים.
יש בי הבנה לאנשים שממסגרים תמונות ותולים אותן. זה טוב וזה חשוב. אבל אין בי הבנה – וכמה שניסיתי להתאמץ לא עלה בידי עדיין להבין – מדוע אנשים נוטלים בידם הימנית פטיש ובשמאלם מסמר, ובשעת לילה מאוחרת נועצים את המסמר בקיר. נכון שזה הבית שלך ואתה רוצה לפאר אותו בתמונה נאה, אבל בכל אופן, הקיר עליו אתה הולם בפטישך הוא גם קיר ביתי מהצד השני. אז אנא התחשב.
השמחה המשפחתית היתה מרגשת ומרנינת לב. בהחלט. לא בכל יום מתחתן הבן היחיד של הדוד מחיפה. אבל הנסיעה היא זמן מספיק בכדי להעלות רשמים ולשחזר חוויות. וגם אם לא, כבר אמר מי שאמר: "מחר יש עוד יום". אז מה הטעם להדהד בקולכם במבואות חדר המדרגות, בשעה שכל דיירי הבניין נמים את שנתם? אפשר ללחוש, אפשר להמתין מעט עד הכניסה לפנים הבית, ואפשר פשוט לשתוק.
ואם אתם עורכים בביתכם חגיגה כלשהי, שיערב לכם וגם יבושם. אבל השתדלו בבקשה שלא להרעיש יתר על המידה ויתר על השעה המותרת. אחרי הכל, זה לא חוקי. ואם אמנם שלא נזמין את הפקחים או השוטרים שיטפלו בעניין, זו לא סיבה להמשיך ולהרעיש. את שמחתכם השאירו נא בתוככי ביתכם, ואל תפריעו את שכניכם משנתם.
הדוגמאות רבות הן ומגוונות. אולם העיקרון שווה. יש שיקראו לזה 'גזל שינה' ויכניסו מימד הלכתי לנושא, אבל אני מדבר בעיקר על אנושיות בסיסית (שגם היא כמובן מצווה, בבחינת 'לעולם יהא אדם').
אנשים נוהגים משום מה לישון בשעות הלילה. זהו הטבע שטבע בהם הבורא ברחמיו. פעמים שאלו הם ילדים קטנים שניעורים לקול הרעש הגדול, ומאז והילך הבית מתעורר לחיים ולא לברכה. פעמים שהמדובר בקשישים – ועדיין לא ברור לי מאיזה גיל נכנסים להגדרה הזו – אשר מנסים בכל כוחם להירדם ולשכוח מזיכרונות בלתי נעימים. ופעמים שאנשים רגילים לחלוטין, כמו השכן שלי או השכן של השכן שלי שהוא אני, מבקשים להינפש מעמל יומם, להרכין ראשם על כר, ולהתעורר שבע-שמונה שעות מאוחר יותר לקול השעון המעורר.
הם לא התכוונו להקיץ אחרי שעה מהשאון המעורר שלכם.
