סיון רהב-מאיר
חני וינרוט, חולה סופנית שהפכה למרצה וסופרת והשפיעה על אלפים, בריאים וחולים, נפטרה אתמול בגיל 34. גיסי, ישראל מאיר, ערך את ספרה "עולם הפוך ראיתי". הנה חלק מהדברים שהוא כתב הלילה, אחרי ההלוויה:
"חני, את המרת את הכאב בעוצמה". כך, במילים אלה, נפרד בכאב עו"ד יעקב וינרוט מכלתו חני ז"ל. דומה שאין הגדרה קולעת מזו למה שחני וינרוט חוללה בעשור האחרון, כאן, בארץ החיים. לצערנו, התפשטות המחלה הנוראה בדור האחרון, הביאה עמה גם סלנג שחני ז"ל סלדה ממנו מאוד: "ניצח את המחלה" או "נכנע למחלת הסרטן".
חני לא אהבה את הטרמינולוגיה הזו, ואני, כמי שצריך היה להעביר אל הכתב את הרעיונות שלה, התבקשתי על ידה כמה פעמים לשים לב שאני לא מתפתה לשיח הזה. מכיוון שכך, גם אחרי מותה אני לא יכול לכתוב שחני "ניצחה" את המחלה, אבל אני כן יכול לכתוב שחני ניצחה על המחלה.
ניצחה כל מה שהמחלה הזו מסמלת: אי וודאות. ייאוש. ניתוק. אדישות. התכנסות. את כל הרשימה הזו היא "המירה", כלשון חמיה, לשמחה אמיתית (ולא כפייתית), לתקווה נכונה, לתפילה כנה שנועדה בראש ובראשונה לחבר בין האדם ובין בוראו. "בזמן שאני מתפללת אני בריאה", אמרה במאות הרצאות.
כמי שעקב אחר התנהלותה בזמן המחלה, נראה לי שאפילו השבח של "קיבלה ייסורים באהבה" לא שייך אליה. היא לא קיבלה אותם באהבה, היא פשוט לא קיבלה אותם. היא לא הזדהתה עם הייסורים. הם לא היו חלק ממנה. החיים שלה היו הרגעים הטובים, הרגעים שבהם כן אפשר לצחוק, להתפלל ביישוב הדעת, "ליהנות מכוס קפה", להתבונן בזריחה, ואפילו להתפעל מהנוף המרשים שנשקף מהקומה העשירית של "איכילוב", ורשימת החיים הזו עוד ארוכה מאוד.
החידוש של חני ז"ל היה שהרגעים האלה לא נוחתים עליך מלמעלה אם אתה לא מתאמץ לחפש אותם. וחני התאמצה, ומצאה, ואף ביקשה וכתבה והפצירה, שזה מה שנעשה כולנו.
הרעיון הזה שהייסורים הם לא האדם בעצמו
הוא נכס יקר
לכל אדם.
כי הקב"ה נותן לכל אחד מסגרת
7אנו בוחרים איזו תמונה לצייר בה.
חני זכתה להבנה זו בגדלות נפשה
והיא מעניקה אותה לכולנו.
יהי זכרה ברוך.