מי שיתבונן בתמונות הרבות שפורסמו בימים האחרונים, לאחר פטירתו של רשכבה"ג מרן רבינו זצוק"ל, יראה כי ברובן המוחלט הוא נראה באותה תנוחה: רכון מעל ספר, שקוע כל כולו בספר שלפניו ואינו מבחין כלל בנעשה סביבו. אין לו בעולמו אלא הספר שבו הוא שקוע כעת בעומק העיון. כי אכן, אם נרצה לתמצת במלים בודדות את מהותו של רבינו זצוק"ל, נוכל לומר זאת בשתי מלים: חשקת התורה. אם אמרו רבותינו על שרה אמנו שנפטרה בהיותה בת "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" כי בת מאה כבת עשרים ובעת עשרים כבת שבע, נוכל על דרך המליצה לומר על רבינו כי בן מאה ושתיים כבן עשרים או שלושים או ארבעים. אותה אהבת תורה. אותה דביקות בתורה. אותה חשקת התורה.
קרא עוד:
[postim]
ביקשתי פעם מאחד מחתניו החשובים שליט"א, לתאר לי את דרך הלימוד של רבינו זצוק"ל, והוא ניסה במלים ספורות לתאר את סדר יומו, מהשעות המוקדמות של הבוקר, שהן אצל רבים — השעות המאוחרות של הלילה, ועד הלילה למחרת, כיצד הוא יושב ליד הספר ולומד ולומד ולומד. קורא את דברי הגמרא בקול, את רש"י, את התוספות, את דברי הרא"ש, הרי"ף, הר"ן ועד לספרי הפוסקים. הכל במתינות, בנעימות, תוך שהוא שקוע כל כולו בתוככי הלימוד, אין לו בעולמו דבר אחר, וכאילו ולא למד את הדברים הללו כבר עשרות או מאות פעמים בעבר. שעות על גבי שעות, ללא הפסקה של רגע, רק תורה ותורה ותורה. התמדה שאפילו בדורות קודמים היתה נחשבת כ´חידוש´ — כדבר מפעים ומדהים.
הנה דברים מופלאים שכתב בעל "העמק דבר" (דברים י, כב) על דברי הגמרא במסכת עירובין (נד.) על הפסוק בספר משלי (ה, יט): "באהבתה תשגה תמיד", אשר היא מביאה כדוגמא את רבי אלעזר בן פדת: "אמרו עליו על רבי אלעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי". אומר על כך הנצי"ב: "שאע"ג שהיה נראה כמו שוגה מדרך העולם, מכל מקום לא היה רבי אלעזר בן פדת לבוז. ואדרבה היה מכובד מאד, והוא משום שהכירו בו שהיה באהבתה. היינו באהבת התורה שכח את עצמו. והוא תהילת האדם ותפארתו".
אכן, זו "תהילת האדם ותפארתו", כמו רבי אלעזר, שהיה שקוע בתורה, עד שלא שם לב לכל אשר נעשה סביבו, ואם כלפי חוץ נראה היה כאילו והוא 'שוגה מדרך העולם', הרי כאשר הכירו הכל שהיה זה מתוך אהבת התורה, אדרבה — זה אשר כיבדו ביותר בעיני הבריות. זו היתה דמותו של רבינו זצוק"ל, אשר לא ראוהו מעולם בלי הספר בידו והוא שקוע בעיונו.
כל מי שנכנס אי פעם לחדרו הקטן והצנוע ברחוב חנן — ובעינינו ראינו זאת פעם אחר פעם — יכול היה להבחין כי את פרק הזמן הקצרצר מהכניסה לחדר ועד לשולחנו, היה רבינו זצוק"ל מנצל להמשיך ולעיין בספר ולעיתים נראה היה כאילו ושכח שאך לפני רגע מישהו יצא ומישהו אחר נכנס, והיה צורך להמתין עד שירים עיניו מן הספר ויבחין כי מישהו עומד לידו. כאשר הסתיימה השיחה או השאלה והשואל היה קם ממקומו לצאת, כבר היה רבינו שוב עמוק בתוך הספר, כאילו ולא עסק אך שבריר שנייה לפני כן בנושא אחר, לפעמים עניין ציבורי רב חשיבות, לעיתים שאלה של דיני נפשות או כל נושא שהוא.
לאדם זר מבחוץ, שאינו מבין בנושא זה של חשקת התורה, קשה אפילו להסביר לאיזו מסירות נפש נזקק מרן רבינו זצוק"ל, כדי להיענות לבקשת רבינו הגדול מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל, ליטול על עצמו את הנהגת הציבור. 'מסירות נפש' פשוטו כמשמעו. למסור את נפשו אשר כה חשקה בתורה, כדי לעסוק ולהכריע בעניינים ציבוריים שונים. הרי אמרו רבותינו על הפסוק בקהלת (ה, ט) "אוהב כסף לא ישבע כסף" כי "אוהב תורה לא ישבע תורה". כל רצונו של מרן רבינו זצוק"ל היה אך ורק תורה ומעולם לא 'שבע' מכך, אלא שחזקה עליו בקשתו של בעל ה"אבי עזרי" זצוק"ל, למסור את נפשו כפשוטו, וליטול על עצמו עול הנהגת הציבור, עם כל ההפרעות שהיו לו בסדרי הלימוד שלו, כאשר סדר יומו משמעותו — לימוד תורה ללא הפסקה כלל.
זכו בני דורנו לראות ולשמוע, על דמותו המופלאה של רבינו, שהתמדתו היתה תופעה שאינה קיימת בנמצא. וכאשר נסתלק מאיתנו לישיבה של מעלה, אין לנו אלא להציב את דמותו לנגד עינינו, כמי שהתורה היא כל מהותו, בבחינת הידבק בדרכיו של הקב"ה אשר "אין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". הא ותו לא.
