העיתונות הכללית אמונה על הכלל האומר "זכות הציבור לדעת". על פי כלל זה היא מדווחת על כל אירוע, גם אם ברור לכל שהדיווח עלול לגרום נזק למדינה, לחברה, לילדים או לכל גורם אחר. הנזק שייגרם אינו מהווה כל שיקול בהחלטה לדווח. אנשי מקצוע העוסקים בבריאות הנפש, טוענים כל העת כי דיווחים בנושאים שונים, כמו בנושאי אלימות או התמכרות, גורמים נזקים בלתי הפיכים לאחרים, בשל הפיכת הנושאים הללו ל"לגיטימיים" בעצם הדיווח עליהם ולעיתים ביחס אל המבצע, והסיקור הנרחב לו הוא זוכה. בנורבגיה בוצע לפני כשנה טבח המוני של נערים, כאשר משפטו של הרוצח זוכה לסיקור נרחב בתקשורת העולמית. בארה"ב בוצע טבח המוני בסוף השבוע, כאשר לדעת פסיכולוגים, המבצע הושפע מעמיתו בנורבגיה.
אלו הם הנזקים החמורים של התקשורת ההמונית, זו הכתובה או המרצדת על המסך, הגדושה במעשי אלימות מתועבים, בפשעים למיניהם, בתת-תרבות ביבים, ובכל פגע רע. גם התומכים הגדולים ביותר בדמוקרטיה ובליברליות, מודים בפה מלא, כי השפעת התקשורת בעיקר על בני נוער, היא הרסנית. אגב, סקר שפורסם בימים אלו, מגלה כי בני הנוער הישראלים הם "שיאני העולם" בהתמכרות לתקשורת לסוגיה, מה שמסביר כנראה את הצבתם אי-שם בתחתית הרשימה בהישגים לימודיים של ממש. אבל איש אינו מנסה לבלום את התקשורת, ולהציב לה מחסומים. זה אנטי-דמוקרטי, מתאים לאיראן, ושאר הקלישאות המעדיפות את ההידרדרות המוסרית אל פי השאול, מאשר הצבת מעצורים על התקשורת ההרסנית שיש לה חלק בלתי מבוטל באותה הידרדרות.
כך גם הפך מעשה יאוש של נפגע חברתי שדווח בהרחבה בתקשורת הכללית, לאות ולסמל. עובדה שגררה אחריה כבר כמה וכמה חקיינים, חלקם ניסו לעשות מעשי יאוש ואחד ביצע בפועל. גם כאן, כמו במקרים הקודמים, הדיווח הנרחב, היחס הכמעט אוהד, ההבנה למעשים מעין אלו וכדו´, יש להם השפעה הרסנית על חלושי אופי, הרואים במעשים מעין אלו גורם לחיקוי. איש כמובן, לא יעצור לרגע לחשוב האם לא כדאי היה להצניע את הדיווחים הללו אם לא להימנע מהם לחלוטין, גם במחיר פגיעה באותה "זכות" מפוקפקת של הציבור לדעת. זו אינה "זכות" אלא "חובה", כי תוצאותיה חמורות ופוגעות.
מאשימים את התקשורת החרדית הכפופה לביקורת רוחנית, שהיא נמנעת מדיווחים בנושאים שונים, בוודאי בתחומי אלימות ופשע. "האשמה" זו היא מעלתה וייחודיותה של התקשורת החרדית, כיוון שהשיקול המרכזי המנחה אותה, הוא הנושא החינוכי, בעיקר של בני נוער, אבל לא פחות מכך — של כלל הציבור. מעשים אנטי-חינוכיים בעליל העלולים לפגוע לא רק בטהרת ההשקפה אלא גם בטהרת המחשבה, אינם מובאים לידיעת הקוראים, מה שמונע את חשיפת המקרים הללו בפרט בפני הדור הצעיר. זו חובתה של תקשורת בעלת פיקוח רוחני, ועל כך גאוותה.
